בר תמיד היתה הילדה של הפרא, של הטבע, של החוץ. של מחוץ למסגרת, של מחוץ לשייכות, כזאת שצריכה את החופש שלה.
אומרים שיש מימד נבואי בנתינת שמו של הילד. כשברברה עלתה לפני ארבע שנים לארץ, הילדים קראו לה בקיצור בר. כשהיא הבינה מה פירוש השם, היא בחרה לאמץ את בר ולמחוק את ברברה, לאט לאט.
היום בר כבר לא ילדה. אם תצאו לשדה שבקצה המושב תוכלו לראות אותה, נערה גבוהה עם ג'ינס קצר, קצר מידי, שחושף רגליים ארוכות וחזקות. היא נוהגת לרוץ פעמיים בשבוע, בשביל לנקות את הראש, לנקות את העשן של הסיגריות שחונק בתוכה ובעיקר כדי לנקות את הלב.
אל הבית היא כמעט ולא חוזרת. המושב, הפנימייה, האנשים, שם המקום שלה. בלי דת, בלי הורים, רק עם טבע וצוות שמנסה להוות תחליף לכל מה שכבר אין.
בר עזבה את הדת.
הישוב היה חונק, האולפנה לא דיברה את השפה- לא את זאת המילולית ולא את זאת של הנפש. היא מכאיבה להורים שלה, היא יודעת. הכאב בעיניים של אבא שלה, התפילות של אמא, אבל מה היא כבר יכולה לעשות. כאן, בבית, היא נחנקת.
כבר בתחילת כיתה ח' בר ידעה שהיא לא רוצה אולפנה. היא חימצנה חצי מהשיער, היא קיצרה את החצאית, קיללה בשקט דברים והחליטה שהשיעורים בשבילה הם בגדר רשות.
באמצע כיתה ח' החצאית כבר הפכה לג'ינסים, אל השיער נוספו גווני סגול ולאוזן ארבעה עגילים, הקללות נאמרו בקול והיא אמרה לחברות ולאולפנה שלום ולא להתראות, ועברה למושב.
קראו לזה אולפנה שיקומית, קראו לזה אולפנה מיוחדת, אבל לא היה שום צורך לזייף את זה. זו היתה פנימיה לבנות בסיכון, ומבחינתה זה היה בסדר. היא מצאה שם אנשים כמוה.
במושב היא התחילה להכיר את הסיגריות, את הנרגילות, את האלכוהול. את הריחות, את הצעקות, את הטיפוסים שישנו איתה באותו החדר. וגם את הבנים שהיו באים לבקר מידי פעם ומתפלחים אל הפנימיות מבעד לגדר, והיו צוחקים איתם כל הלילה. היא אהבה את זה, את האדרנלין, את הריגוש, את הסיכון. את החוויה האחרת שהיא לא הכירה.
היא מצאה שם את גיא, נער שגדול ממנה בשנתיים ומהר מאוד הפך להיות החבר שלה. היא אהבה את המילים, את הרגש, היא אהבה את המגע, היא אהבה את האסור, היא אהבה לנצח את כל הגבולות שתמיד הזהירו אותה מלפרוץ.
היא אהבה להרגיש חופשיה.
בר היא ילדה של חופש, בר אף פעם לא באמת הרגישה שייכת. היא הילדה הרעה, הילדה המורדת, הילדה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, הילדה שלא מצאה מקום.
אם תסתכלו על הגדר של המושב, תוכלו לראות ילדה עם ג'ינס קצר ורגליים ארוכות ועיניים חומות גדולות. באוזן ימין יש לה ששה עגילים, באוזן שמאל שמונה, באף יש לה נזם ובשיער יש לה צד אחד מגולח וצד אחד עם פסים בכחול. על הידיים שלה מצוירות דמויות בפיילוט אדום, בכיס יש לה סיגריה, ועל הזרוע יש לה ציפור קטנה מקועקעת בשחור.
אם תסתכלו לעבר הגדר של המושב, תוכלו לראות את בר, נערה אחת קטנה שעוד לא מלאו לה חמש עשרה.
אומרים שיש מימד נבואי בנתינת שמו של הילד. כשברברה עלתה לפני ארבע שנים לארץ, הילדים קראו לה בקיצור בר. כשהיא הבינה מה פירוש השם, היא בחרה לאמץ את בר ולמחוק את ברברה, לאט לאט.
היום בר כבר לא ילדה. אם תצאו לשדה שבקצה המושב תוכלו לראות אותה, נערה גבוהה עם ג'ינס קצר, קצר מידי, שחושף רגליים ארוכות וחזקות. היא נוהגת לרוץ פעמיים בשבוע, בשביל לנקות את הראש, לנקות את העשן של הסיגריות שחונק בתוכה ובעיקר כדי לנקות את הלב.
אל הבית היא כמעט ולא חוזרת. המושב, הפנימייה, האנשים, שם המקום שלה. בלי דת, בלי הורים, רק עם טבע וצוות שמנסה להוות תחליף לכל מה שכבר אין.
בר עזבה את הדת.
הישוב היה חונק, האולפנה לא דיברה את השפה- לא את זאת המילולית ולא את זאת של הנפש. היא מכאיבה להורים שלה, היא יודעת. הכאב בעיניים של אבא שלה, התפילות של אמא, אבל מה היא כבר יכולה לעשות. כאן, בבית, היא נחנקת.
כבר בתחילת כיתה ח' בר ידעה שהיא לא רוצה אולפנה. היא חימצנה חצי מהשיער, היא קיצרה את החצאית, קיללה בשקט דברים והחליטה שהשיעורים בשבילה הם בגדר רשות.
באמצע כיתה ח' החצאית כבר הפכה לג'ינסים, אל השיער נוספו גווני סגול ולאוזן ארבעה עגילים, הקללות נאמרו בקול והיא אמרה לחברות ולאולפנה שלום ולא להתראות, ועברה למושב.
קראו לזה אולפנה שיקומית, קראו לזה אולפנה מיוחדת, אבל לא היה שום צורך לזייף את זה. זו היתה פנימיה לבנות בסיכון, ומבחינתה זה היה בסדר. היא מצאה שם אנשים כמוה.
במושב היא התחילה להכיר את הסיגריות, את הנרגילות, את האלכוהול. את הריחות, את הצעקות, את הטיפוסים שישנו איתה באותו החדר. וגם את הבנים שהיו באים לבקר מידי פעם ומתפלחים אל הפנימיות מבעד לגדר, והיו צוחקים איתם כל הלילה. היא אהבה את זה, את האדרנלין, את הריגוש, את הסיכון. את החוויה האחרת שהיא לא הכירה.
היא מצאה שם את גיא, נער שגדול ממנה בשנתיים ומהר מאוד הפך להיות החבר שלה. היא אהבה את המילים, את הרגש, היא אהבה את המגע, היא אהבה את האסור, היא אהבה לנצח את כל הגבולות שתמיד הזהירו אותה מלפרוץ.
היא אהבה להרגיש חופשיה.
בר היא ילדה של חופש, בר אף פעם לא באמת הרגישה שייכת. היא הילדה הרעה, הילדה המורדת, הילדה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, הילדה שלא מצאה מקום.
אם תסתכלו על הגדר של המושב, תוכלו לראות ילדה עם ג'ינס קצר ורגליים ארוכות ועיניים חומות גדולות. באוזן ימין יש לה ששה עגילים, באוזן שמאל שמונה, באף יש לה נזם ובשיער יש לה צד אחד מגולח וצד אחד עם פסים בכחול. על הידיים שלה מצוירות דמויות בפיילוט אדום, בכיס יש לה סיגריה, ועל הזרוע יש לה ציפור קטנה מקועקעת בשחור.
אם תסתכלו לעבר הגדר של המושב, תוכלו לראות את בר, נערה אחת קטנה שעוד לא מלאו לה חמש עשרה.
