אוקי אז אחרי שקראתי מה כתבת פה, ירד לי קצת הביטחון, ומה, איך הוא אוהב, ואיך עשיתי את זה.
אבל בוא, זה נורא.
אתה יודע לכתוב, סבבה. אבל פה זה נגמר.
מאנייק.
אתה אחלה איש, באמת. אבל לא בשבילי.
עם כל הכבוד, זה כואב. אם אתה אוהב, למה לא תגיד?!?!
אם אתה חושב,
למה לא בקול.
רק שלום חפוז, עם יד אחת על ההגה.
הצבא עשה לך משו,
קשה לי עם זה.
אתה אחלה, אבל זהו.
היי שלום וכל טוב.
ואל תגיב פה בבקשה.
קודם כל- תודה על המחמאות... טוב לשמוע את זה ממך שאני אחלה בנאדם וזה... את יודעת, אנלא רגיל לזה...
ו.... זהו.
אוהב אותך
הייתי מעדיפה אותה (...) באמת.
אתה לא אתה. זה מעצבן.
ודי להגיב לי.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
