ואז במשך כל הסרט רק רואים איך מנסים לנקום ומצליחים בסוף.
איזה ילדותי.
של ילדים בני 11
מה נדפק שכל הסרטים החדשים כאלה משעממים?!
ארתור יותר מעניין
עכשיו אני צריכה ללמוד
לעשות
ולעשות
ושאני ימות אני יהיה בעולם אמת כזה
"החיים יפים אם עושים מה שרוצים."
קודם שאני יעשה מה שאני רוצה אחר כך נדבר...
זאת אני.
יש לי בעיה שפירסמתי בכל העולם - אני כל הזמן בודקת מה מצפים ממני...
צודק.
אבל נגיד יש כל מיני דברים (שאני לא אפרט) שבבית שלנו לא עושים
ואני כן...
אז אני יעשה?
אחרי זה אחיות שלי חושבות שזה בסדר ומבחינתי זה באמת בסדר..
אמא שלי חושבת שזה בסדר אז אני סוג של הורסת לה
איך לא?
סתם נותנת דוגמא לא קשורה - נגיד שאני רוצה עכשיו לשתות, ובבית שלנו לא שותים.
אז עד שאני יעוף מהבית אני לא אשתה...?
הבנת בערך את הכיוון?
וגם עכשיו בגלל הבית ספר אז אמא שלי נהייתה סגורה יותר ואז עכשיו היא פתאום מתחילה להעיר לי על דברים שפעם לא היה אכפת לה שאני אעשה
ואז עכשיו בזמן האחרון היא התחילה ממש לשים עליי עין בצורה מפחידה.
וגם יש הרבה דברים שאני מאוד מבינה למה היא לא מרשה לי.
כמה אפשר לעשות הכל בחוץ?
אם זאת הייתה בעיה של אומץ, אז יש לי אומץ.
רק שאני פשוט סוג של "מרחמת על אמא שלי.."
אני עושה את מה שאני עושה כי חשבתי על זה הרבה והגעתי למסכנה הזאת שזה מה שהכי טוב לי וכזאת אני רוצה להיות...
אני מאוד מודעת לעצמי, ובקטע הזה אני חושבת שיש לי מחשבה מאוד בוגרת ועמוקה
הקטע שאני ביישוב אחד השטינקרים של החיים, אני עושה משו כל היישוב יודע, הבית ספר...
ין לי סבלנות לכל השטויות האלה
צריך לבחור....
אבל אני גם ממש מוזרה, אני לא רוצה להיות בבית ספר הזה. אני רוצה לעבור אבל אני לא רוצה שיעיפו אותי
אני לא יכולה לבד
"זה לא מתאים לך"
"זה אפילו לא פונקציה"
"ואל לתנסי לשכנע"
"את ודעת שלא תעברי לשם"
"מה שאמא אומרת.."
אין, חוזרת בתשובה ולקחה את זה קשה מידי
יש פה הרבה יתרונות, זה פשוט מקום שלא מתאים למי שאני, שיתאים לבית שלי, לחברות שלי, לכולם... לי לא!!
אבל לעתיד שלי אני יודעת שאני אהיה לא מי שאני עכשיו...
אז בשביל מה להשאיר אותי סוג של בכוח איפה שאני?..
אבל ממש לא רק זה
אני לא אגיד פה משו שיעשה לי אאוטינג, אבל לא הכי מתאפשר לי..
כפכף פוזללעשות רק מה שנח לי ומה שאני רוצה לא הופך את החיים ליפים.
וסליחה שהתערבתי.
אבל זה לא יעשה לי את החיים יותר טובים.
אם הלכתם על הקטע של לימודים נזרום על לימודים. אני יכולה לא ללמוד, עשיתי כאן מה שאני רוצה ומה שמתחשק לי. אבל מה שקורה אחר כך זה שאני נפגעת מהציון הנמוך במבחן.
לא אכפת לי מזה ואני ממשיכה לא ללמוד?
סבבה. זורמים.
ציון נמוך בבגרות.
ואז גם האפשרות להתקבל ללימודים גבוהים פוחתת וכו' וזה פחות נחמד.
זה סתם דוגמא לזה שזה שאני עושה מה שאני רוצה לא עושה את החיים קלים וכיפים
אין פה שום קשר.
אף אחד לא הבטיח לך שאם תהיה חופשי ותעשה תמיד רק מה שבאלך יהיה לך יותר טוב
מגיע מסיפוק אישי ומשמעות לחיים בלי קשר להנאות זמניות
יותר מה שהולך בבית...
אבל כן, הבית ספר מאוד משפיע
החיים בבית והלימודים זה דבר שונה
זה שהבית ספר משפיע על החיים בבית זה לא הופך אותם לדבר דומה
אלא גם את מה שצריך.
וזה קיים גם בבית, גם בלימודים וגם בהלכה
אלו החיים שהכי מתאימים לי?...
אבל רוב הדברים האלה קשורים לבית ספר ואז זה הופך את זה לפחות כיף
הם פחות חופרים לי על לימודים, זאת יותר המנהלת...
לי הם כר חפרו מספיק וחופרים מידי פעם...
יותר הקטע של מה שהולך בבית
עברתי מספיק דברים שבנו אותי...
אבל עכשיו משעמם

בטח חסמו אותו או משו...
מנעלים מלשון נועלים. חוסמים ניקים לפרומים שאחראים עליהם
שחלקם גם מנוגדים להלכה
כפכף פוזלאחרונהאת המשפחה שלו שנלכדה בבניין בוער
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)