עכשיו אני רק צרכה למצוא חבר וגמרנו.
אמרנו כבר שאני רוצה חבר?
אני בסדר גמור אפילו.
למרות שעמוס לי מדי,
ואני חושבת כל הזמן על מה בסדר, ומה לא. ודי הרבה דברים מתבלבלים לי.
וגם היה אישהו סמינריון בקיץ שמאוד רציתי ללכת אליו, והוא ירד מהפרק בגלל שהוא מעורב, וזה מעצבן.
ובקשר לחבר, אין מה לקדם עניינים כי ההורים שלי בחיים לא יסכימו וגם המצפון שלי
מה איתך? עדיין לומדת?
אני רוצה לראות אותך סופסוף. תקפצי אולי אלינו?
(ורציתי להוסיף גם- שמאוד מחמם את הלב לראות את התגובות שלך, הן תמיד נקודת אור. )
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)