היה היום יום טוב.
סוף סוף יש לי פלאפון חדש עם מקור לשירים. פתאום אני מבינה כמה הם היו חסרים לי.
מצאתי את הקאפו ואת המעיל הענק שלי. את שניהם חיפשתי כמה חודשים. וחברה שלי המתוקה הביאה לי שוקולד ומשהו יפה כזה כאות הוקרה על מה שציירתי לה. מגזימה הבחורה. בסוף לא למדנו ללשון. לא נורא. איזה נס שיש מבחנים. ככה אפשר ללמוד תוך כדי מבחן. אה וגם אמרתי מה שאני רוצה להגיד. הייתי כנה עם עצמי.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
