אבל יכול להיות שרכיבה טיפולית על סוסים תעזור לה ללמוד לווסת את התגובות שלה או אולי ריפוי בעיסוק.

מאמינה שאת אמא מקסימה (התרשמתי שגם מתגובות שונות שלך שקראתי פה ושם) אבל לפעמים יש ילד שהוא סגנון אחר ומצריך גישה שונה שלנו ההורים.

נשמע לי שהפעלת סמכות וגבולות בצורה שלווה מצד אחד אבל תקיפה ומאד החלטית וחד משמעית מצד שני זה מה שיכול מאד לעזור בזמן ההתקפי זעם עצמם.

ובמקביל - לשים לב לתת לה יותר יחס חם ואוהב, יותר זמן איכות.

לפעמים מדובר בילדים קצת מופנמים עם קצת קושי חברתי או משהו כזה (אמרת שבכיתה היא ילדה טובה ירושלים, זה קצת הדליק לי נורה) יכול להיות שבכיתה קצת קשה לה ואז בבית היא פורקת את זה בהתקפי זעם.

תנסי לבדוק איך היא מבחינה חברתית, אולי היא צריכה את העזרה שלך לחזק את המצב החברתי שלה - ליזום הזמנת חברות הביתה, לתת ממתק שבאות חברות שיהיה כיף לבוא אליה וכדומה, איך היא מבחינה לימודית - מסתדרת או חווה תסכולים, איך היחס של המורה.

אולי בבית היא חווה קנאה, מה המקום שלה במשפחה - בכורה? סנדויץ? אולי היא קצת *נופלת בין הכסאות*

זאת אומרת יתכן שהכיוון הוא רגשי אבל הפתרון הוא דרך היחס של ההורים, אין טעם לתת טיפול רגשי לילדה אם הקשיים הסביבתיים נמשכים.

הוא השורש והתקפי הזעם הם התוצאה

הסברים רציונליים טובים לשיחה רגועה שלא בשעת מעשה.

בשעת מעשה בדר"כ מה שיותר עובד זה משפט אחד החלטי שחותך את הנושא, משהו בסגנון של - "אצלינו בבית אין השוואות" או "אמא קובעת!"

אבל הייתי מקדישה מחשבה לנושא של הקנאה המוגזמת, אולי טיפול במח אחד או משהו בסגנון - שפותר דברים מהשורש?

על מח אחד?

כי נשמע לי שזה מאד מתאים למצב שלכם

שניים במכה, ככל שאוכלים יותר ממאכל מסוים ככה הגוף מרגיש שהוא צריך יותר ממנו בטווח הרחוק. אפשר כמובן לתת ממתקים לכבוד שבת וככה גם מחבבים את השבת וגם שומרים על בריאות...

בתור עניין נקודתי לממתקים, לגבי התפרצויות זעם אין לי מושג...

אחרי ממתקים יהיו עוד סיבות להתקפי זעם. אסור להכניס התקפי זעם להרגל ושיגרה. 

יש בבית כמובן אוכל טוב ומזין. ואת זה אוכלים ואוכלים גם ירקות יום יום, ובכמויות, לכן אומרת מניסיון - כמה שפחות עסק ממתוק ככה צורכים אותו פחות.

מה שכן ראיתי, זה שילדים שבאים מבתים שמגבילים אותם, ועושים עסק מממתקים,

אוכלים את מה שהילדים שלי לא רוצים לגעת בו.......

זרקת פעם ממתקים לפח? בטוחה שלא. אני זרקתי. זה נכון שבבית צריך שיהיה אוכל בריא. אבל לא היסטריית ממתקים.

ואם הילדה שמנה אז אולי חסרה לה פעילות גופנית

אצלינו יש ממתקים ועדיין יכולים לחסל בלי בעיה כמויות

אבל גם אני חווה לפעמים מעין התקפי זעם של אחת הבנות, בת 6.5, שהיא מאוד מתרגזת עליי כשמשהו לא מצליח לה (בתחום המוטוריקה. בד"כ היא מסתדרת, וגם כשלא- היא מסתדרת עם זה, אבל לפעמים זה "תופס" אותה והיא מאוד כועסת עליי).

אני עוד לא מצאתי פתרון לבעיה (גם, ברוך ה', תדירות המקרים האלו לא גדולה, ועם אחת מאחיותיה יש קשיים רגשיים שיותר מעסיקים אותי ).

מה שיכול *אולי* לעזור, ובטח לא יזיק, הוא לקרוא ביחד ספרים שעוסקים ברגשות כמו "בארץ החיות" וכו'. אני קניתי את הספרים האלו ומתעקשת להקריא אותן לבנות בעצמי (לבת השש ולאחותה הגדולה, למרות שהן יכולות לקרוא לבד), ובתקווה שדברים משם יחלחלו וישפיעו

(מעבר לזה, כמובן, סבלנות כשזה קורה, אמונה ותקווה שההתקפים יחלפו כליל עם הזמן, ועידוד).

בהצלחה 

כי אם זו באמת בעיה רגשית (ויסות רגשי וכדו'), למה היא משליכה את זה דווקא עלייך? ייתכן שהיא בוחנת איך תגיבי, מנסה להשפיע עלייך ע"י זה

ויטמינים מסויימים: B3 ו B2.

וחומצה פולית.

וגורם מקצועי שיוכל לעזור - הומאופת/ית טוב/ה.

B2 -B3 ביצה שלמה (חלמון וחלבון).

B2 קטניות, קוטג'.

B3 בשר אדום, כבד.

חומצה פולית - ירקות עלים, תמרים, שעועית ירוקה, עוף.

תרגישו טוב.

כי בתכלס זה כן באמת משנה, וה"ביס הפיצי" עוזר לבת שלכם להירגע בגלל סיבה פשוטה- היא השיגה את מה שרצתה להשיג: תחושת שליטה בבית ובכם, קבלת מה שהיא רוצה וחוסר דחיית סיפוקים וגבולות..

לא חבל? החינוך יותר חשוב מרוגע. עדיף חוסר רוגע זמני של הילדה מנזק ארוך טווח..

בהתקף זעם ילד לא מגיב ללוגיקה ולדיבור. חבל על המילים ועוד יותר על הרמת קול. יש מספר אופציות : ממליצה על שיטת דר פאלן - יש לו עמוד בפייסבוק וספרים באנגלית. שיטה דומה בשימוש אצל מיכל דליות וsupernanny . משמעות של שיטה של דר פלאן - ברגע שילד לא שולט בעצמו - סופרים  ולא מדברים. ללא קשר עין. אם יש אלימות פיזית - שמים אותו במקום שהוא יהיה לבד. 

חוסר יכולת ריסון עצמי - זה אחד מהסימנים של קושי התפתחותי. יעוץ רופא התפתחותי יכול לעזור בחלק מהמקרים. ברגע שישקשיי ריסון ושליטה עצמית יש חוסר יכולת להבין את הזמנים- לא קיימים אפרות להרגיש מה זה עבר ומה זה עתיד. קיימים רק 2 זמנים: עכשיו ואף פעם. במיוחד בהתקף זעם אין שם יכולת לילד להבין שהוא יקבל אחר כך מה שהוא רוצה עכשיו. בקיצור- לא להיכנס למלחמה עם ילד בהתקף זעם. מינימום תגובה מינימום דיבור, מינימום קשר עין. קול רגוע מאוד. בהצלחה.

מומלצת הדרכת הורים אצל מדריך שבאמת למד (ולא קיבל תעודה באינטרנט על קורס של 3 חודשים ללא שום בסיס).

גם לי יש ילד אחד כזה. כל ילד הוא שונה אבל בכ"ז כמה עצות מהניסיון שלי:

* את צריכה להפוך ל"בלשית" של הילדה שלך, במובן הזה שחשוב להבין האם יש זמנים מסויימים של היום שבו יש יותר התקפים. למשל, יש הרבה ילדים שלא יכולים לשלוט בעצמם כאשר הם רעבים. זמנים שמועדים לפורענות מבחינת זה הם למשל חזרה מבית ספר (שבדר"כ הילד כבר רעב) וסעודת ערב שבת (עד שאוכלים מאוחר). ברגע שמבינים שזה בעצם העניין לומדים למשל לתת אוכל לבית ספר שמיועד לאכילה בדרך הביתה / לתת משהו לאכול מיד בחזרה וכו. יש ילדים שנכנסים להתקפים כאשר הם עייפים מאד או לחוצים ממשהו (הרבה שיעורי בית / מבחן). תכלס כולנו פחות נחמדים כשאנחנו רעבים / עייפים / לחוצים והילד לא תמיד מסוגל לשלוט. 

* אם יש נושאים מסויימים שיש סביבם הרבה כעס / התקפים מאד חשוב שיהיו כללים ברורים אך מתחשבים. יש ילדים שמאד מאד אוהבים מתוק (גם הילד שלי הוא כזה). בזמן רוגע אנחנו מדברים על בריאות ואז יותר קל לקבל בזמן אמת כללים כמו "כשחוזרים הביתה אפשר לקבל קוביית שוקולד מריר אבל לא ופל". אגב, אם מגיעים למריבות קשות סביב נושא הממתקים לפעמים שווה להעביר את האחריות לילד. באופן מפתיע כשאמרתי לילד שלי שאני לא רוצה לריב על ממתקים ואני נותנת לו להחליט כמה הוא אוכל הוא ממש ממש לא שמח. הוא יודע שזה לא בריא ורוצה את ה"אישור שלי" שזה בסדר. אז לפעמים אני אגיד "אני חושבת שזה רעיון לא טוב, אבל משאירה לך להחליט" ובמקרים כאלו הוא יוותר או יגביל את עצמו באופן הגיוני. 

* ילד שיש לו הרבה התקפי זעם הוא גם באופן טבעי ילד שנוזפים בו יותר. כמה שברור לנו שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו לא תמיד ברור להם. בכל הזדמנות להביע את האהבה באופן מפורש "אני יודעת כמה אתה אוהב את המשחק הזה ומרות שאני לא אוהבת אשחק איתך כי אני כ"כ אוהבת אותך", "כשהכנתי את האוכל הזה חשבתי על כמה אתה אוהב את זה וכמה אני אוהבת אותך"... 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....