לא אוכלים ביחד, גם בגלל המיסופוניה וגם כי זה מביך ותקוע.
חייבים חיבוק בהתחלה, גם אם חיבוק עדין.
זה חייב להיות במקום שאני מכירה.
הליכה עדיפה על ישיבה בפער.
חייב להיות מגע בין לבין, גם אם זה רק להעביר דברים מיד ליד או לחכך זרועות תוך כדי הליכה.
לא מדברים על דברים ספציפיים שכתבתי בערוץ.
לא נותנים לי לנהל את השיחה. אני יכולה לדבר שעות, אבל אני לא יכולה להעלות נושאי שיחה.
לוקחים בחשבון שאני מרחפת מדי פעם, לא טובה בהבעות פנים וישירה כשמתחשק לי.
לא מדברים על הכללים האלו.
שואלים אותי מדי פעם אם אני בסדר, זה פתח בשבילי לנהל שיחה כנה בלי להישמע טרחנית.
לא נפגשים לכמה דקות. אם נפגשים אז לפחות לשעה, אבל לא יותר משלוש שעות.
צריך להיות זמן מוגדר מראש לסיום הפגישה, אבל לא כי עברו שלוש שעות ותם זמננו, אלא כי יש משהו אחר שצריך להגיע אליו.
צריך לדעת מראש מה עושים. לא סרט/כל דבר שכולל אוכל/קניות, אז או שהולכים ממקום למקום ומדברים (בחיי שזה הבילוי המועדף עליי), או שעושים משהו משותף ששנינו אוהבים.
נסיעה משותפת היא רעיון מצוין.
לא מגיעים אליי הביתה כשאימא שלי לא נמצאת.
לא נמצאים לגמרי לבד אם אתם גדולים/קטנים ממני בארבע שנים ומעלה.
לא שואלים אותי על מה אני חושבת.
מספרים לי מראש על נושאים רגישים, טריגרים או מילים שאסור להגיד- בלי רשימה מוגדרת מראש אני פשוט לא אפגש איתכם.
לא מפחדים משתיקה ממושכת.
אם משהו לא מעניין אתכם במה שאני אומרת- להגיד לי. זה בכלל לא פוגע לעומת מבט משועמם, שאני מזהה בקלות.
לא שופטים אותי. מבינים שאני אדם מיוחד ושונה. זוכרים שהדעות שלי משתנות במהירות ושאתם לא יודעים עליי דברים מורכבים.
לא מדברים על ניקים אחרים/כל מכר משותף.
לא מחמיאים לי יותר מדקה רצופה, או שלוש פעמים בכל הפגישה. מילים בודדות לא נחשבות בכלל.
לא אומרים כלום על המראה שלי- לא על בגדים/שיער, "וואי איך רזית", "את נראית מאושרת/עצובה" או מחמאות/ביקורת.
אם אתם מציינים דברים שאתם יודעים עליי בלי שסיפרתי, אני אוטומטית משתחררת.
זוכרים שהריעות שאתם מכירים מהכתיבה היא הריעות האמיתית. ריעות של חודשים ראשונים במציאות נראית ביישנית מאוד בעיקר כדי לאסוף מידע. אני אספר לכם כמעט כל מה שתשאלו, אין נושא שאני נמנעת מלדבר עליו ואין טריגרים, אבל אני לא אגיד משהו מעצמי אם לא שאלתם/העליתם את הנושא.
לא מצטלמים.
שולחים לי הודעה מיד אחר כך. זה יכול להיות "הספקת את האוטובוס?", "היה לי כיף איתך" או "לגבי --, רציתי לומר ש...", אבל אל תתנו לי לחשוב שאתם שונאים את הריעות שפגשתם. אני חייבת הודעה אחר כך. הודעה ולא שיחת טלפון.
מבינים שאני צריכה זמן למחשבה לפני שאני עונה על שאלה.
זוכרים שאני יודעת לדבר, רק לא תמיד מרגישה צורך להכניס מילים סתמיות.
אם אני בוכה, נותנים לי לבכות. זה סימן שאני מרגישה בנוח ורוצה להמשיך לדבר.
אם אני מבקשת לעבור מקום, עוברים מקום.
לא שואלים אם קר/חם לי.
מספרים מיד אם משהו לא נוח לכם. מעדיפה את זה על להבין לבד ולחשוב שאתם פוחדים לפגוע בי. אני יכולה להיפגע בקלות, אבל רק אם לא כנים איתי.
לא מדברים באנגלית, אלא אם כן אני ביקשתי או שאתם חייבים.
אם מישהו מהרחוב פונה אלינו, אני לא מדברת איתו אלא אם כן אני מכירה אותו או חייבת לומר משהו.
במידה וכן הולכים לאכול, כי שנינו רוצים, אתם בוחרים איפה ומה. עדיף לשאול אותי מראש מה התקציב שלי. לא משלמים עליי יותר מעשרה שקלים.
לא מפתיעים אותי, אלא אם כן אתם מודיעים מראש שיש הפתעה.
אם אני מודיעה שאני צריכה ללכת, שואלים אותי אם אני בסדר. אם אני עונה שכן ופשוט צריכה ללכת, נותנים לי ללכת. אבל יש סיכוי גדול שהשאלה הקטנה הזו תחליף לי אווירה ותיתן לי הזדמנות להיפתח יותר.
לא נמצאים במקומות ריקים לגמרי או המוניים לגמרי.
לא נמצאים במקומות עם ציפורים.
נקודות בונוס לאנשים שנותנים לי להרגיש שהם סומכים עליי.
אל תיפגעו מזה שאני עם פלאפון ביד. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות קוביה הונגרית. אני פשוט חייבת להחזיק משהו.
אם אני מדליקה את הפלאפון, זה לא כי משעמם לי. או שאני בודקת שעה/שיחה מאימא (שאני חייבת לענות כי קשר מיוחד וכו'), או שאני מחפשת משהו שאני רוצה להראות לכם.
מותר לכם להדליק את הפלאפון בכיף.
לא מרימים את הקול לידי, לא משנה מה קורה. אתם יכולים ללחוש, לדבר רגיל או בקול קצת יותר חזק מהרגיל, אבל לא לצעוק.
מקבלים את זה שהידיים שלי רועדות/בתוך כיסים בדקות הראשונות וכשאני מדברת. זה רפלקס של הגוף שלי שלא רגיל לנוכחות של אנשים זרים.
לא שואלים אם אפשר לשבור כלל מסוים.
לא צוחקים עליי. אפשר לצחוק ממני או איתי, אבל לא עליי.
לא אומרים לי "תירגעי" או דברים דומים. זה מלחיץ.
אני לא הולכת לבית שלכם לא משנה מה.
לא נכנסים למעליות.
לא נכנסים לרכב פרטי/מונית אלא אם כן יש הכרח.
לא קונים לי משהו לידי.
לא אומרים- "עברתי על כלל כרגע?" או "אוי סליחה, שכחתי שאסור ---". פשוט לא מזכירים את הכללים האלו.
לא שואלים אותי איך דמיינתי אתכם.
לא נפגשים בלי התכתבות של כמה שעות שנפרשו על פני כמה ימים לפני כן.
לא מציעים להחזיק דברים שלי.
כמה שיותר שאלות שלכם, יותר טוב.
לא נכנסים לדיונים פוליטיים או דתיים. פילוסופיה, פסיכולוגיה, אומנות וכו' זה בסדר.
לא אומרים דברים לא טובים על קרן. על טיילור זה בסדר.
לא מוכיחים אותי על שום דבר שלא נוגע אליכם ישירות.
לא עושים לי מבחנים.
לא מאחרים ביותר מעשר דקות.
אני מעדיפה לחכות לכם מאשר שאתם תחכו לי.
לא צוחקים על בני אדם. לא עדות, מגזרים, מגדרים, מוגבלויות. גם בדיחות שחורות לא באות בחשבון, אלא אם כן זה על דיכאון. אפילו בדיחות קרש עדיפות.
אני לא נפגשת עם שני אנשים זרים. או עם אדם זר אחד, או שיש איתי מישהו שאני מכירה.
בשום אופן לא רוקדים ביחד.
זוכרים שאני מקבלת כל אדם טוב באשר הוא. תרגישו חופשיים להיות מי שאתם.
אם אתם שקטים להחריד, תתכוננו לאפשרות של שקט ארוך. אני כמעט ולא מנהלת שיחות בעצמי, אבל אנחנו נמצא דרך לתקשר.
אפשר לעשות משהו ספונטני, אבל אם אני אומרת לא אז אסור לנסות לשכנע אותי.
אפשר לבקש הסברים על דברים שאני אומרת. אני אוהבת להסביר את עצמי.
זוכרים שאין מגע שאני מפחדת ממנו. יש מגע שאסור לו להתקיים כי אנחנו לא מכירים, אבל אם אתם נוגעים בי אני משתחררת מאוד.
אפשר בכיף לפתח נושא שדיברנו עליו קודם, אבל מבינים שההתבטאות שלי בעל פה שונה מזו שבכתב. זה לא אומר ששיניתי דעה.
לפעמים אני כן משנה דעות.
זוכרים שאני תמיד עם כאב בטן ובחילה. זה אומר שאני צריכה לנשום עמוק מדי פעם, אבל זה לא קשור אליכם אז אל תניחו שאני מפחדת או משהו כזה.
זהו. זו ערימת כללים ענקית שכתבתי במשך חמישים דקות, אבל כל פרט פה חשוב. זה לא קשה כמו שזה נראה. אם מישהו עובר על איזה כלל זה לא סוף העולם, אני יודעת להסתדר. אני לא עושה על זה בחנים. יש כאן רק כלל אחד או שניים שאסור לעבור עליהם בשום מצב. כל השאר נכונים רק בחלק מהזמן.
- לקראת נישואין וזוגיות