הנה הסיפור שכתבתי אתמול- 'העבריין שלא עשה כלום'בסייעתא דשמייא ובהשתדלותי(:
העבריין שלא עשה כלום / מ.ד
"שלום, אלישיב, מה יש לאכול?" שאלתי בעודי מנשק את אצבעי בעת כניסתי לבית בסיום יום לימודים ארוך. אך אין תשובה. "אלישיב?" שאלתי שוב. "מוזר, הוא לא בבית. אולי שוב באו ולקחו אותו. מסכן" חשבתי. פתחתי את המקרר ואכלתי שאריות משבת, ברכתי והתיישבתי על יד המכתבה שבחדרי כשבידי עפרון וראשי רכון על גבי דפי מתמטיקה, שוכח לגמרי מעצם העובדה שאלישיב לא בבית לשם שינוי.
~*~*~
אלישיב הוא אחי הבכור, בן 19.5, תלמיד בישיבת 'עוד יוסף חי' שביצהר, יש לו תעודת בגרות ובין היתר הוא מה שמכונה "נוער הגבעות". "נוער הגבעות" הם נוער שמאמינים ביכולת שלהם לתרום למען התיישבות ארץ ישראל ופועלים מתוך אידיאלים ורצון לקיים את רצון ה' יתברך עד הסוף, מבלי לפחד ולסור מדרך זו בגלל אמירות/דעות של בשר ודם. הם הולכים בקבוצות של כמה נערים לגבעות ביהודה ושומרון ומקימים שם מבנים מתוך מטרה שהמאחז יתהפך בהמשך ליישוב חדש ומתוך אמונה שגם אם לא ישיגו את המטרה, כל דקה שהם שוהים שם הם מיישבים את ארץ ישראל ומקיימים מצווה גדולה וחשובה, וכמו שאמר הרב כהנא הי"ד: "אין מצווה להצליח, אולם חטא הוא שלא לנסות".
לפני כחצי שנה, בזמן שאלישיב למד עם החברותא שלו בשעות הערב המאוחרות, הוא כלל לא דמיין איזו 'הפתעה' מחכה לו בהמשך ותגלוש אל מעמקי הלילה. כך אירע שבאמצע שפירש את התוספות בסוגיא סבוכה הגיעו אליו נציגי משטרה, ובידם 'צו מנהלי', שמשאיר אותו ללא כל יכולת להתנגד, וכך הובילו אותו כשעל ידיו אזיקים אל תוך ניידת שהמתינה להם בכניסה לישיבה. כמובן שבמהלך הדקות הללו היתה מהומה רבה וכל תלמידי הישיבה באו והתאספו סביבו. חלק מהם אף צעקו על השוטרים ורבים אחרים תיעדו את האירוע בעזרת פלאפונים כדי שאולי זה יוכל לשמש אותו להגנתו בעת דיונים בבית משפט וכו'.. כעבור כארבעים וחמש דקות אלישיב מצא את עצמו עצור בבית מעצר בירושלים עד תום ההליכים. לאחר כמה דקות נוספות העייפות גברה עליו והוא נרדם על כיסא מזדמן עם אזיקים על ידיו. בארבע בבוקר העירו אותו לחקירה. למזלו אישרו לו להתארגן במשך עשרים דקות, שאותם ניצל לנטילת ידיים ותפילת שחרית 'יחיד' זריזה מחשש שלא יתאפשר לו בהמשך הבוקר. לפני התחלתה של החקירה לקחו ממנו טביעת אצבע. במהלכה בקשו ממנו תוך כדי איומים שיודה במעשיו, אך לא פרטו לו במה העניין והוא בחר להשתמש בזכות השתיקה כדי שלא בטעות יודה במעשים שלא עשה, שהרי כבר נכשלו בזה כמה בחורים שחוו טראומות כאלה לצערינו לפניו. בסופו של עניין בית הדין לא הכריע עדיין מה דינו והשאירו אותו לעוד זמן בלתי מוגדר, בתנאי מאסר קשים ולא מוצדקים, בינהם איסור להיפגש עם עורך דין, שהות בבידוד, בזמן המועט שהוקדש לביקורים היה לוח זכוכית מפריד בינו למבקרים וסוהרים שנשארו לשים עין על ה"פעיל טרור ימני" שתחת ידם, בכל יום מס' דקות מוגבל שהוא יכול לנצל על מנת לדבר בפלא' וגם לזה יש רשימה של אנשים שאיתם אינו יכול ליצור קשר, בכללם, חברים קרובים וחלק מבני המשפחה.
כעבור שבועיים וחצי בהם אלישיב מוגדר כאסיר, אך איננו יודע בכלל במה הואשם וגם לא מספרים לו, הוא הגיש ערעור ולאחר חשיבה וטיפול בעניין מצד המשטרה והשב"כ שחררו אותו למעצר בית למשך שנה. בשנה הזו לאלישיב אסור לצאת משער החצר בביתנו הפרטי בכלל (אלא אם הוא מקבל אישור, אבל זה דבר שממש נדיר לקבל).
~*~*~
הנחתי את דפי המתמטיקה ונדהמתי לגלות שכבר השעה חמש ואף אחד לא בבית חוץ ממני. התקשרתי לאמא והיא אמרה שנדבר עוד 10 דקות אם זה לא דחוף, ברקע שמעתי את אבא אומר משהו בקול שהיה נשמע מודאג. בעשר דקות הללו קראתי תהילים, אפילו לא ידעתי לבקש על מה, אבל היתה לי הרגשה שעכשיו, יותר מתמיד זה נצרך.
-"אמא"
- "כן חמוד"
-"איפה אתם? אני לבד בבית כבר שלוש שעות. גם אלישיב לא פה!!"
-"לא הספקנו לעדכן אותך, מצבו של סבא מחמיר בצורה בלתי רגילה והוא ממש התחנן שנגיע לבקר כמה שיותר מהר, אלישיב עשה את השיקול דעת שלו והחליט שלכל מקרה שחלילה יבוא הוא נוסע איתנו לסבא.."
-"ומתי תגיעו?"
-"לא יודעת, מה שכן זה שכרגע ממש כדאי שתגיע גם אתה כמה שיותר מהר, ואני לא ממש פנויה לדבר אז תתקשר לאבא אם יש לך עוד משהו להוסיף"
-"תביאי לי אותו פשוט, הוא לא לידך?" השיחה נותקה.
שמתי נעליים ויצאתי לכיוון הדלת, כשפתחתי אותה, במקום למצוא אופניים חמודות מצאתי גוש שוטרים שרמסו אותם. נכנסתי להלם ולא ידעתי מה לעשות. פתאום הרגשתי כאילו התאדה לי השכלהם בקשו ממני אם אפשר להיכנס. התחלתי לגמגם איזה משהו, ידעתי בברור שהם באו לעשות ביקור פתע כדי לברר שאלישיב עומד בתנאי המעצר, "הממ, אה, רק רגע, שתי שניות אני חוזר..." אמרתי ונעלמתי לקומה למעלה. משם חייגתי שוב, והפעם לאבא. אלישיב ענה. אמרתי לו בקצרה מה המצב ושירוץ כמה שיותר מהר הביתה וייכנס מהכניסה האחורית בזהירות ויעשה את עצמו כאילו הוא קם משינה. בינתיים אמרתי להם שכבר הוא קם, ומזגתי להם כוסות מים קרים, תוך שבע דקות הוא הגיע ואפילו הספיק לשים פיג'מה שיראה אמין יותר. זה נגמר בהצלחה כמו כל בדיקה שגרתית מעין אלו. ככה לפחות חשבנו. כשהשוטרים קמו ללכת, ליווינו אותם לדלת משום מצוות הכנסת אורחים, על אף שהם לא בדיוק סוג האורחים המועדף עלינו בלשון המעטה. נשמנו לרווחה, אך לא להרבה זמן.
כעבור כמה רגעים שוב דפיקות בדלת. אותה חבורת שוטרים טוענת שאחד השוטרים שעמד מקודם בחוץ וניהל שיחת פלאפון חשובה הבחין באלישיב כשהוא רץ, כולו מתנשף לכניסה האחורית ונכנס בחשאיות פנימה. הם הודיעו שהוא עצור ומעוכב לחקירה. ושוב אותו רצף פעולות קבוע.
הראו צו מנהלי, שמו אזיקים, הכניסו אותו לנידת ונעלמו.
~*~*~
בינתיים בבית החולים מעדכנים שהרופאים נותנים לסבא גג עוד שבוע לחיות ואלישיב כבר שלושה ימים עצור אצלם ולאף אחד אין זמן לשים לב אליו. כולם עסוקים בסבא. מסכן אלישיב. ועוד לחשוב שהכל התחיל מכלום. מצו מנהלי חסר הסבר והמון המון חוסר צדק מצד הממשלה ה'דמוקרטית' שכביכול אמורה להגן על תושביה ולהבין שמראה חיצוני שכולל פאות וכיפה גדולה לא הופך אותם לאזרחים סוג ב' וגם לא לעברינים. בטח שלא לחסרי 'זכויות האדם'.
הבהרה חשובה: זה לא אמיתי, המצאתי בנאדם והמצאתי גם תסיפור עצמו. אבל לצערינו זה מציאות שקיימת אצל הרבה מאוד בני נוער ואנחנו לא מספיק מודעים לזה.
רק אני.. פשוט צריך להגיש סיפור בספרות
)
שמעי שהוא מהמם ובול מתאים לך!!
ותודה..