של "לעשות מה שכולם עושים"

 

ויש יצר הרע אחר, שבא יותר מאוחר, שנראה לי הרבה פעמים הוא יותר קשה. "לא לעשות מה שכולם עושים" במקרים אחרים "לעשות מה שאף אחד לא עשה".

עליו אני רוצה לדבר.,

 

(אני רוצה לדבר עליו, אבל יש פה פרסומת מעצבנת של קדם שאי אפשר להעיף אותה בHTML ומלבד העובדה שיש עוד זמן עד שאבנה בית- אני לא אבנה אותו שם! די! עזבו אותי!)

לקרוא לבן שלהם בשם קיים למרות שהם מתנחלים יפייפי רוח.

לא לחזור על עצמי.

לא שאני לא חוזר על עצמי, אבל זה לא בידיעה. כלומר. לפעמים אני אומר משהו בבמה אחת וחשבתי שלא אמרתי אותו כבר בבמה הזו, אלא בבמה אחרת. ואז למפרע אני נזכר או מגלה שכבר אמרתי אותו. ואני מתבאס.

או שאני זוכר שאמרתי אותו כבר בבמה הזו.

 

מה שיפה אצל הרצי"ה למשל, זה שיש המון דברים שאומרים בשמו שאמר אותם הרבה הרבה פעמים. ולא בגלל שהיה לו אלצהיימר. לפעמים צריך לחזור על דברים. להדגיש. להדגיש.

לתת להם להספג גם. שלא יברחו, יסמנו וי שהיו קיימים וילכו.

 

וגם- יש דברים שצריך להרחיב.

השאלה היא מה עושים עם הרתיעה הפנימית מהיצא הרע הזה. כי לפעמים הוא מה שנכון לעשות. ובגלל ששניהם נכונים בשלב מסוים קל מאוד לטעות בזה.

האבחנה הזאת אצל היצר עוד יותר. די דומה למושג 'אומץ' בימינו.
[בחברה שמקדשת את ההליכה נגד הזרם ואת הטלת הספק - אדם שיעשה את אחד מהם כבר לא כל כך אמיץ, בניגוד לקופרניקוס, לדיקארט או לקאנט בזמנם, לדוגמה.
טוב, האמת שזה יותר מזה, אבל הרעיון, אתם תעשו טרנספורמציה לכל שדה אחר של מחשבה.]

ומה היצר הטוב בין שני יצרים רעים אלו?-
ב“שב ואל תעשה“?

האבחנה יצר טוב ויצר רע היא באה למפרע, בדיעבד. לאחר מעשה.

האמירה שיצר הוא אחר מעשה נכונה אבל לפעמים זה עוד בחשבה...

מצד שני מחשבת טומאה למעשה דמי וד'ל

בדיוק מה שרציתי לומר.

לומשנה.

אולי באישי?

לא מתאים...

@לעבדך באמת!

@שמש וסערה

או שהוא שלך בלבד..?

(את יכולה גם לכתוב שרשור משלך, כן?)

 

איך שאת רוצה. באמת.

שבשרשור אחר פשוט כבר לא יראה קשור יותר.

אז פשוט תגיד אם אתה מרשה / לא.
גם אם לא, זה אחלה.


(אגב, היום אבא אחד קרא לתינוק שלו - נ נח נחמ נחמן מאומן.)

(דוקא בציבור הזה לא אתפלא עם קיימים כבר שניים שלשה כאלה,( שבטוח כולם קוראים להם 'נחמן', והם שינו לנחמן. בעליה לתורה בין החבר'ה הם אומרים נחמן, בת"ז זה נחמן, ובמצבה - נחמן, פשט) ועדיין- יש שגעונות כל יום בעולם שלא יאמן.)

(טוענים שהוא הראשון שנקרא כך.)
(והיי! שלא יאומן😁. )

[אנחנו לא מסתתרים. אנחנו נעמדים לפני חטאינו, בגו זקוף, בזרוע נטויה ובפחד אין סוף.
וכמו שאומר הרב עדין:"אנשים נהנים לראות את כל החטאים הקטנים האלה שלנו,הו, כמה שאנחנו מאוסים"
ושמא קל לנו יותר בתדמית החוטא, כי אז לא מצפים ממנו לעבוד את ה' יתברך באותה רמה
(מזכיר לי שהרב אמר שתשובה שכלית לכאורה עדיפה. לכאורה. אבל המעשה כל כך שונה)]
מחילה אם זה לא במקום. אם כן אשמח להערה. פשוט הזכיר לי באוטומט והייתי חייבת להוריד את המחשבות היכנשהו.

אבל את יכולה להנכיח פה מחשבות. מה שאת רואה לנכון.

כמדומני שמיצר הרע. למה אני בתור בנאדם לא מסוגל להודות בהצלחות אבל על חטא מצהיר. (אולי גם קצת לאור מה שדיברנו אתמול. זה תלוי לי במחשבה עדיין)

על האינטימיות שבעבודת ד'.

והבעיה היא כזו.

לחשוף מישהו לעבודת ה'- זה מושך. זו גם הסיבה שדביקות זה מדבק. עומק זה מדבק. פנימיות. אנשים מחפשים את זה בסוף. (כן, בסוף.)

 

אלא, שזה אינטימי. אז בהתועדות פעם ב זה חשוב.

אבל לא כל הזמן.

וגם- לא לכולם. בוחנים אילו חברים ארצה להחשף בפניהם ואילו לו. למי אני נמשך.

אממה?

 

קודם כל- מאוד מפתה ליצצור קרבה עם פנימיות. למרות שבתכל'ס- זו הקרבה הכי אמיתית- הקרבה הפנימית שהיא ממילא מסביב לדברים אמיתיים. מצד שני- גם הצורה שלה אמורה לבוא בצורה פנימית.

 

פנימית זה אומר מתמשך.

פנימי זה אומר עמוק, ודורש מחשבה.

וארוך.

ולפעמים גם מייגע. הרבה פעמים מתוק.

 

בקיצור כל מה שהפייסבוק ודומיו לא.

 

ופה- פה זה גם סניף של עולם הרשתות החברתיות המערביות שפניומות- מאן דכר שמיה- כלומר, דכר שמיה אבל הא לא ממש נוכחת.

 

מצד שלישי שיתוף זה טוב.

לכן דוקא אנונימי זה טוב, והנה הברוך- יש פה אנשים שמכירים אותי בעולם החיצוני- וזה חבל.

 

לפני כמה דקות עליתי לבית המדרש ודברתי עם שני חברים מהשיעור. והאמת זה כיף ונהדר.

ואז אמרתי משהו מאוד אינטימי- לא ברוחניות האמת- בנפש.

והסתובבתי וראיתי שיש מישהו מאחוריי שוואלה- הפנימיות שלי ושלו לא אותו הדבר, ולא הייתי רוצה לשתף אותו בזה.

(יש גם אנשים שאין להם כ"כ פנימיות, או לפחות הם לא יודעים איך לשמור עליה. ואת המשך המשפט אכתוב לא בתוך הסוגריים. כי זה נותן תחושה של משניות) אנחנו סה"כ עולם די חסר טאקט. היום הכל פרוץ. אין אינטימיות באמת. כלומר יש אותה קצת בספרים ושירה וכו'. אבל היא לא קיימת לא אצל השומעים ובקושי אצל הכותבים. בית המדרש נשאר, ברוך ה'. כמה טוב. גם בו יש כבר פגעים.

 

אני לא מדבר על חוסר אינטימיות הגוף. שהתאווה המינית היא מוצר לראווה ולמרבה במחיר. למרות שהגיוני לקשר ביניהם. אני באמת חושב כך.

 

אפילו לא על אינטימיות נפשית- פאפרצי יכול לומר לי עם אילו אנשים נתניהו מקורב.

 

אני מדבר על אינטמיות רוחנית. אלא שהרוח כ"כ עדינה שאם אין לה לבוש- היא נשרטת, וחזק.

 

מעלים דברים על השולחן. לא רק גוךף אישה. לא עוד. גם ענייני רוח. לכל איש מה לומר. על קרבה ואהבה.

 

אני חור רגע לכאן

 

הפייסבוק יותר גס מכאן.

 

ועדיין פה זה קשה לעשות שימוש בפצלש אנונימי וכד'- כבר קניתי לעצמי שם, גיליתי כמה צדדים בעבוידה שיהיה קשה להרכיב אותם מחדש.

 

והנה עוד פן-

 

מעורב פה. מעורב מעורב מעורב. אייכ

 

וכן. ברור שאהבת ההנאה ואהבת המעלה מתחברות פה. אני חושב שמי שאתחתן איתה תהיה מי שאהיה הכי קרוב אליה גם ברוח. שיחות הנפש העמוקות ביותר יהיו איתה. למרות שקשה לי למצוא את עצמי משוחח ומעלה נושאים מסויימים עם אישה.

 

מזל למשל שיש את פורום שלא עשני אישה. יש דברים שבאמת אי אפשר. וזה דוקא בעבודה שממש קשורה לעבודה החיצונית. ההבדלים הפיזיולוגים. זה הדבר היחיד שנשאר לנו בתרבות. מה?

ה' ירחם. שואה רוחנית, אין בית שאין שם מת.

 

אפילו הנפש כבר שרוטה מכל כיוון.

 

מעניין אם גם בבת מלך הנושאים הם דברים שיותר קרובים לגוף, לעניינים גשמיים והשלכותיהם (כן, גם חבר, זו השלכה לחיצוני.למרות שגם נושאים כאלה כבר ייכולים לעלות פה)

 

היום אישרתי בפייסבוק מישהו שוואלה- לא הייתי אומר לו כ"כ הרבה דברים מהסוג שאכתוב שם.

 

בכלל הפייסבוק הרבה ויתר מרתיע. כאמור- גס ומגעיל שם. אם פה זה רחוב מסויים של יישוב. שם זה רחוב ראשי בת"א.

 

ואני צריך לעצור רגע ולשלוח. ו.

 

שעכשיו אצלי מתחיל משהו חדש. ובאמת צריך הרבה תפילות.

והיתי כותבת פה משהו כנה, אמיתי, לא מתייפיף, דוגרי, אולי מכאיב, ואולי טיפה חצוף.
אבל לא.

אוף אוך. אלף עזאזלים.

אני אתן לך לערוך אחרי.

אני אדם דוגרי וחריף מידי לפעמים.

אנשים בעולם הזה, אוהבים שרכים איתם.
ולפעמים אנשים מתכסים להם מאחורי מילים יפות ומנחמים עצמם במלל חסר תוכן שיזכיר להם עד כמה הם טובים וקרובים אליו יתברך,
כשבאותו זמן, כל מה שבאמת בא להם לצעוק.
זה - אבא. די כבר. די. נמאס לי מהחטאים של עצמי.
ומהאיכסה.
אבל הם לא מעיזים להודות בכלל כמה שהם עצמם שם ונגועים בשם הזה.

לתת לי שם בעיטה במקום שאחרי המקהלות ולברוח.

או לחילופין לחדר ראשי.

סליחה על הלא-קשור אבל גסויות של ביינישים זה משהו

האמת כי אני חושב שככה אולי אוכל להביא טוב לעולם.

הוא מסונן ממש. ואני לא רואה הבדל גדול מצד הקלקול שלי בין פה לשם. מלבד מה שכתבתי פה. והאמת אני לא כ"כ חושש מזה, כי אני גם כך סולד מזה. אולי אם אראה שאני נשחק...

(לפעמים כן יש צורך לשתף בעבודה. ואז דווקא עדיף במסגרת כזאת. שהאנונימיות מחייבת. ואתה לא צריך לדבר עם הבנאדם אח"כ. יכול גם להסביר למה לעיתים (נדירות מאוד מאוד. וגם אז תוך הקפדה על אפשרות להמצאות של אנשים שונים וכו) עדיף למישהו מהמין השני, כי לא יקרה שתדברו אחר כך. נכון, צריך לוודא קודם שהאדם בצד השני אדם טוב. ושלא ינצל את המידע הזה. אבל לא בזה טמון הקושי. וכן. בכל מקרה זה לא אידיאלי. אבל לפעמים אין בררה. ונכון שדווקא אז צריך להקפיד יותר. אבל לא סותר לענד. דווקא בגלל שהרוחניות ועבודת ה יתברך הן כל כך פנימיות וככ חשופות בימינו עדיף)

צניעות זה חשוב לא רק בעניינים שבגוף או שבנפש אלא גם בענייני הרוח. ורוב שיחות עם הנשים אחר המשגל, נאמר על כל שיחה, אל תרבה שיחה עם האישה.

 

לא אומר שאני רואה את זה ממש בעיניי כשווה. ומי שדבר עם בת בעבוידה לא הופך אותו למומר לעריות חו"ח. אבל ללא ספק על בסיס קבוע זה לא טוב. כך נראה לי.

זה מסוכן ויכול להתדרדר ממש בקלות. אין היתר לזה. העניין כאן הוא על דיבור חד פעמי. כי ברור שלא תדברו אח"כ או פנים אל פנים. זה לא יכול להתקדם לשום מקום ולכן לכאורה עדיף
(שוב, לא בייחוד, לא פנים אל פנים. לוודא שלא יוכל לקרות בינכם מצב של הנל. אבל נראה לי שבשיחה חד פעמית, בצורה ציבורית.... אולי יש כאן יותר מקום להתיר. (בהנחה שגם ככה הוא מדבר עם בני המין השני בצורה הנל))

אשכרה.