אני רואה אנשים
שרוצים שמנסים ונכשלים
אני רואה אנשים
שאחרי שנכשלו הצליחו
אני רואה אנשים
שהשקיעו זמן בלדבר עם ה, לעשות חשבון נפש ולנסות להשתפר
ואני רואה אותי.
צבוע.
ועלאק.
עוד יש לי דרישות. אני רוצה X ולא Y, אבל את הבסיס אני לא עושה!! 
אני שבור ורצוץ. אפרופו רצוץ - טומאה. בכל מובן אפשרי להיכשל.
כמה מכסים אני שם על עצמי.
אני רוצה, אני יכול. אני מסוגל. אבל זה לא קורה. מה יהיה איתי.
ליד אחרים אני פתאום צדיק. וואו. משוויץ בהישגים שאולי ירשימו מישהו.
אבל לעצמי - מתבייש.
מקבל עלי את החולי והכאבים בשמחה. באהבה.
שזה יהיה הכפרת עוונות שלי.
אבל למה אני מנצל את החולי לעוד כשלונות? בכל מובן שאני יכול.
להתפלל - אין לי כח. לא פיזי וממש לא נפשי.
אני לא כח לבכות בכלל. או לחשוב. או להבין. אני על אוטומט.
וגם אם יכולתי, אין לי כח נפשי. ממש לא.
ואני ממשיך לרדת ולרדת
ושנה הבאה מתקרבת
ואיפה אני? ואיפה התורה?
הוי עברי עברי.
מרגיש בודד וחסר דרכים. הרסתי מגדל ענק שבניתי.
ולמה?!
אולי זה בגלל מה שהיה לפני כמה ימים?
בא לי לחבק מישהו.
בא לי להיות בריא וללמוד.
אבל בלי להפסיק.
בא לי.
- לקראת נישואין וזוגיות