אני חושבת שיש טווח די גדול של אינטראקציות שיכול להימצא תחת הגג הזה של 'חיבוק דוב'. צריך לבדוק במה בפועל מדובר.
במה מדובר מבחינת הילדה - האם היא באמת מרגישה מחובקת, באמת נענית ומתרפקת, נרגעת בטוב... תשמח לעוד חיבוק כזה... או שהיא מרגישה כלואה ונאבקת עד שמתייאשת ומבינה שלא תהיה לה ברירה?
ובמה מדובר מבחינת ההורים - האם תוך כדי החיבוק הזה מוצפים בתחושות של רוך וסבלנות והכלה, או יותר לכיוון של קוצר רוח, של צורך לפתור את התקלה ולהמשיך הלאה, וזאת השיטה שעובדת טוב למסמס התנגדויות?
אני חושבת שאם זה יותר אווירה של הכנעה, עדיף להיפתח לדרכים אחרות להתמודד עם התנגדויות. נראה לי שעם השנים והילדים, רוב ההורים לומדים פחות לראות את עצם ההתנגדות כבעיה וכקושי, ויותר דווקא כדבר חמוד ומשמח, כשיעור וכמתנה מה'. וואללה, הילדה עכשיו מלמדת אותי שהדרך לא פחות חשובה מהמטרה.. ושלא קריטי שתוך שתי דקות היא תהיה מחותלת ולבושה טיפ-טופ. וכשרואים את זה ככה מגלים עוד ועוד דרכי תגובה אפשריות.זה גם תלוי בנסיבות. לפעמים כשלא קר מדי אפשר למשל לתת לה להתרוצץ חמש דקות בלי חולצה, ואחר כך כבר להלביש לה מתישהו בין משחק למשחק. או כן להלביש לה ישר עכשיו, אבל לא על המיטה אלא תוך ריצות וקפיצות ברחבי הבית. או לנסות ללבוש את החולצה מעל למטפחת ולהצחיק אותה נורא, ואז בתוך אותו צחוק להלביש את זה גם עליה, ושוב לצחוק. או עוד המון דרכים ושיטות, שהעיקר שלהם - לעזור לילדה לזכור את הרגעים האלה בשמחה, כזמן איכות עם אבאמא, ולא כזמן כפייה... לומדים גם ליהנות ולהשתעשע מזה. באמת, יש המון מה ללמוד מהקטנטנים האלה, וכשנפתחים לזה זו ממש מתנה...