אני רואה את זה בתור חור

אני לא רוצה לבכות וזה כבר לא בשליטתי
שעות ארוכות כל כך של זכרונות רודפים
(לא כמו בכד כסלו אבל בכל זאת)
יום ועוד יום והכאב חודר בלתי נתפס
ואיי. למה אין כאן דרך אחרת

מתחבא,
בין דפים מקומטים
לבגדים זרוקים בפינה.
מותר, לא?

ופתאום כבר אפשר
להוריד את הכתמים
המגינים עלינו. ולהרוג
נחשים קטנים, מזדחלים
בינינו.

לא מבין,
שלאור, אם נברא
יש צורך רק בזמן של חושך.
(חושך רגיל של מוצ"ש זה מילא. עכשיו זה עד יותר וכואב כל כך ומעיק כל כך ועד מתי אפשר)

שאני מרגיש עם הסתלקותו זה שאבד המצפן של עובדי ה'.
תמיד כיוון את הדרך הנכונה לנתח אירועים, להביט על המציאות ולהתמודד איתה. ידע לעזור להתייחס נכון - בין עיקר לטפל, פנים וחוץ, אמת ושקר. אף פעם לא התבלבל.
תמיד אמר " הנושא הוא לא אני! לא החלומות ולא הרצונות שלי! הנושא הוא איך אני עובד את ה' במצב הזה! לתת כתף כדי לעזור לאחר, לקדם את המציאות. אני עבד ה' ולא הקב"ה עובד אצלי" אמר שוב ושוב שזה בירור גדול וחשוב."