אז כנראה שטיפול חדש בקרוב. פתאום אני מבינה את המשמעות של זה. עברו כבר ארבעה חודשים בלי שום טיפול, ועשרה חודשים מאז הפעם האחרונה שישבתי אצל מטפלת ודיברתי על עצמי. כי לפני עשרה חודשים נגמר הטיפול אצל הדס והתחלתי אחד אצל מיכל, שפשוט ישבה ושתקה והסתכלה עליי וחיכתה שאדבר ורק מדי פעם הנהנה, אז אחרי חודשיים פשוט קמתי ועזבתי ולא חזרתי יותר. שלושה חודשים אחר כך התחלתי טיפול אצל מזל. טיפול שנמשך חודש כי לא הייתה כימיה והיא קראה לי שמנה ולא הפסיקה לדבר על הבן שלה ולא הצלחתי לספר לה שאני לא כל כך דתיה. ככה שבמשך ארבעה חודשים לא פגשתי מטפלת, אבל עשרה חודשים עברו מאז שהרגשתי שאני מקבלת טיפול.
ובואו, אף אחד לא יכול להחליף את ציפי. היא פשוט הייתה כל כך מדהימה ומדויקת ואני מתגעגעת אליה ממש. הייתי אצלה בטיפול במשך שלוש שנים, עם הפסקה של חצי שנה באמצע. זה המון המון זמן. סיפרתי לה הכול, והיא פשוט הכילה. היא נתנה לי תקווה. דרך לאהוב את עצמי. היא פתחה לי עולם. לימדה אותי לדבר ולהיות קשובה לעצמי.
גם הטיפול אצל הדס היה מעולה. הייתה כימיה. היא הבינה. היא ידעה מה לומר. אני לא יודעת עליה כלום, אבל אני יודעת שהיא אדם טוב ושאני מתגעגעת אליה. מתחשק לי לשבת לדבר איתה לשתי דקות, רק לשתי דקות, לספר לה מה קרה בחיים שלי בזמן האחרון. יש כל כך הרבה מה לספר.

כואב לי. לא הכאב המייסר, המפתל. אבל חלמתי שאימא מתה והתעוררתי אל תוך הבכי. השפעת חזרה אז כואב לי כל הגוף. איימי קראה לבת שלה על שם בת'. וכאילו כל זה לא מספיק- אני לבד. לגמרי לבד. אימא היא האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו, אבל היא כל כך עסוקה כל הזמן, וכשהיא לא- אני מעדיפה לתת לה לישון. היא כל כך עסוקה שאין לה זמן לקבוע לעצמה ניתוח. ניתוח לא דחוף, אבל חשוב. אם אין לה זמן בשביל זה, למה שיהיה לה זמן לחבק אותי.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?