@כישוף כושל @ניצוץ ההוויה @אנה דור @נחמיה17 @ריעות. @פועל במה @בחור שמח @סלט @@תיוג המוני @טיל&ישראלי! @מילי דשטותא  @גיטרה אדומה @אור שחור @אורה2x @לעבדך באמת! @כפכף פוזל @צמאה לך נפשי! @אור שמחה

הנרי לואיס מנקן כתב פעם, "ציני הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח פרחים הוא מסב את ראשו ומחפש ארון מתים," מנקן אולי לקח את זה קצת רחוק , אבל על פי ההגדרה הזו, 
כולנו הפכנו לציניים. 

כשהיינו ילדים,בכלל לא הכרנו את המילה הזו,"ציניות"-דילגנו ושרנו באמצע הרחוב כאילו אין מחר,לא התביישנו לחבק את אמא כשהיא באה לאסוף אותנו מהגן,ולא עצרנו את הדמעות כשמופאסה מת או כשמישהו קצת פגע בנו.הרמנו את היד בכל פעם שהמורה שאלה שאלה,ושאלנו שאלה בכל פעם שרצינו להבין משהו עד הסוף או שסתם הסתקרנו. לא פחדנו לצאת טיפשים או חנונים,לא חשבנו "מה יגידו" -היינו הכי טיבעיים שיש,הכי פשוטים,הכי אנחנו. 
תוך כמה שנים הפכנו כל כך ציניים שכל דיון רציני הפך ל"חפירה", כל חיבוק חם ואוהב הפך "לחפירה",כל חיבוק חם ואוהב הפך לצ'פחה גברית קצרצרה,אנשים מיוחדים במינם הפכו ל"יצורים הזויים",וכל משפט עמוק שלנו חייב להסתיים בשתי נקודות.. 
אנחנו חיים וגדלים בחברה שמשדרת לנו ללא הרף,בשםת גוף ובמילים מפורשות, :"תהיה קול,תשלוט בעצמך! אל תבכה! אל תתרגש מכל דבר-תהיה נורמאלי!" וכך,לאט לאט,כמו ארס מחלחלת אלינו ההכרה שיש מושג כזה - נורמאלי. וההכרה הופכת לכניעה, הנורמאלי יאמר לנו איך לדבר,הנרמאלי יכתיב לנו איך להתלבש והנרמאלי ילמד אותנו איך לאהוב. 
אנחנו מתפוצצים מבפנים, קרועים בין הרצון להיות אנחנו,לצעוק הכי חזק בעלם,"אני כאן! ואני חושב קצת אחרת! אני אוסף בולים וחושב שתורה זה דווקא מגניב!", ובים הרצון לקבל אהבה,יחס,ואפילו רק קצת תשומת לב. 

אז איך עושים את זה  

אין ספק שצריך הרבה אומץ בשביל להיות הראשון שקופץ למים ואומר,"לא איכפת לי מה תחשבו,לא איכפת לי מה תגידו,לא איכפת לי להשמע טיפש,רגיש ומוזר-כזה אני." 
אבל הרי כולנו רק מחכים למשיח הזה,לראשונה שתענה תשובה רצינית לשאלה שנזרקה לחלל החדר בפעולת חבריא ב',לראשון שיתחיל לשיר בדבקות בסעודה שלישית,לחבר המוזר שלא יתבייש לחבק אותנו בכל הזדמנות חיבוק אמיתי ואוהב. 
אז למה שלא נהיה כאלה בעצמנו? 
נכון, הקדוש ברוך הוא לא גלגל את הציניות לעולם בלי סיבה,אנחנו זקוקים להגנות מסויימות ובדרך כלל אי אפשר לשתות את החיים עם 7 כפיות סוכר,אנחנו זקוקים למעט ציניות בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לשמינית שבשמינית של גאווה.אבל רק למעט. 

בשאר הזמן,תנו לחבר שלכם להביע את עצמו גם אם הוא לא הכי שנון ומצחיק בעולם (השנה יצא לי להסתובב לא מעט בחברת נערים מכיתות ז'-ח' המילה השולטת בשיחות ביניהם הייתה"שתוק!") 
אל תתנו לאף להשתיק אתכם,אל תצחקו על ילד קטן שאמר דבר טיפשי,אל תפחדו לשאול,אל תפחדו לטעות, לומר "לא הבנתי", אל תפסיקו לפרגן לאנשים,אל תתביישו להתרגש. 
ועכשיו,לכו תאמרו להורים שלכם שאתם אוהבים אותם.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול