יש לי בעיה שאני מזלזל באנשים שנראים בעיני לא מוצלחים. כמובן, לא אראה זאת כלפי חוץ ולא אפגין זאת, אבל בפנים יש לי תחושה מאוד חזקה של חוסר הערכה וזלזול. זה יכול להיות חבר שמספר לי שהוא הוציא נניח 500 בפסיכומטרי ואז אני אומר וואלה טיפש ומכאן ואילך היחס הנפשי אליו משתנה, אני כנראה אמשיך להיות חבר שלו, לעזור לו וכו' אבל משהו באני שלי יתייחס אליו בתחושה של נחות. היחס הזה אינו שמור רק לחברים אלא לצערי גם לרבנים למשל, שאני מרגיש לפעמים שהם לא מספיק חריפים ואין להם חדות וגאונות שנדרשת מרב, וזה גם מגיע למדוייטת שמספרת לי למשל שהיא לא למדה כלום בחיים או שמגלה בורות במכמני ארץ או מדברת בשפה עמוסה בשגיאות וטעויות לשון .
מה לא ניסיתי כדי להתגבר על בעיה זו? ללמוד מוסר, לנסות להבין שבכל אחד יש תכונות שונות והוא יותר טוב ממך בדברים אחרים, לנסות לכתוב אחרי כל פעם מהם התכונות החיוביות שאני מוצא באותו אדם מזולזל, אבל זה קשה לי.
אני משער שזה גם משליך על אי מציאת זוגיות, למשל, אם אני יוצא עם מישהי שמתגלה לי כטיפשה - סלחו נא לי על המילה, או כבעלת יכולת ניסוח מוגבלת, או בעלת חווית חיים מצומצמת או בעלת השגיות נמוכה בחיים, אני מתחיל לא להעריך אותה ובזה בסופו של דבר נגמר הקשר.
כנראה שאני זקוק ברשותכם לעצה מכם ואשמח לשמוע רעיונות לשיפור בתחום זה של עבודת המידות.
לתומי סברתי שאתה שיעור ד'