~שרשור מיכאןאמירתשלוםפריקהמוזרהמיליםמיליםמילים




אז, מי כאן? ומה מעשיכם בזמנים אלו?



(לפעמים יש לכאב עיניים שחודרות אותך ומבקשות עזרה. וצריך לשתוק ולהפנות את הגב)

הדקל רעד באוויר הנח. ענפיו התנודדו מצד לצד, כורעים מתחת משאם הלא נגמר. כבר שעות שהוא רעד. עיתים היו נופלים אחדים מפירותיו, ובאותה העת היה מתכווץ אל עצמו, כמו מנסה לחבק, להנחם על האובדן. עיתים היו מבשילים כמה נוספים, ומכשהצהיבו היה הדקל מנענע עצמו מצד לצד, משתעג בשמחתו. כולו עליז וצוהל על שזכה שעוד אחד יצטרף אליו, עוד אחד שכמה אל הדקל. אבל עכשיו- הדקל רעד. רעד בפחד ורעד בכאב. מחשבותיו של הדקל נישאו הרחק הרחק, אל ליבו אשר היה נאכל מבפנים על ידיו הוא עצמו. הדקל פחד להודות בכך, אך הוא ידע שהאשם הוא בו. בו, שנתן לו לחדור אל עצמו. היה אליו לשים לב לנטייתם ההרסנית של אי-אילו מעליו. אלו שטענו שאחד משורשיו פגום, ולא כן היה. אלו שביקשו לעוזבו עקב כך ולא נתן להם, הרי ממנו ועצמיותו הם. ומשכו הם אחרי עלילת השורש הפגום עשרות ומאות ואלפי-אלפים מבניו ועתה כרסמו בקרבו, מנסים להכניעו ולמנוע ממנו למלא את תפקידו. הדקל לא התכוון להכנע, כלל לא. על עמדתו יאבק עד יומו האחרון.הרי לשם כך בא. אך דומה שיום זה הלך והתקרב, מהר יותר, מהר מדי. והדקל סרב להכנע גם כשדקלים אחרים נפלו וקמו והוריד את הראש בפני הסערות. ועכשיו הדקל עצם עיניים ורעד. מעכל את המצב. והדקל הפיל את ענפו השמאלי ביותר בו נאספו, וקול צלצלים וזעקות אימה, ואחר – דממה.
אם היה אי מי מביט היה רואה דקל שוכב על צידו, נאבק לקום, וענף אחד הומה בדרכו אל עץ אחר, רבים על שררה. אך לא היה מי שיביט, ועל כן גם לא היה מי שיראה את הדקל קם, נעמד שנית, חזק וגאה מאי פעם.
ואם כך הוא, מה איתנו?
(תוהה האם לנמשל כאן או שלא שייך)



צריך לשבת לסדר לחיות

ארבעים
ושמונה
ימים.
(זה מהר כ"כ)
זה עוד שניה ואני מפחדת ממש. מה נעשה אחר כך?


ממ. זה מיועד להיות שרשור קליל. אז, מה שלומכם?