יש עולם נקי וטהור. בלי אבל, בלי שכול, בלי אובדן.
עולם שבו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, משאירה מאחוריה ניצוצות של אור שיאירו עד שתחזור שנית.
עולם שבו אנשים הולכים ברחוב, מחייכים, מדברים, צוחקים, נהנים, מטיילים, ועושים בכללי מה שבא להם.
עולם שבו אין געגוע, אין כמיהה, אין כיסופים.
עולם שבו אין חלומות טרופים בלילה על אנשים, אין שחזור שיחות אחרונות בניסיון נואש להפיק מהן מידע חדש, להנמיך איכשהו את הגעגוע הבוער בוער הזה ושורף ומכלה עד דק את הרצון ואת כח העמידות.
עולם שאין בו הלוויות ושלטי אבל שחורים, שאין בו מציאות של לשבת שבעה, שאין מציאות של שלושים, של אזכרה, של גילוי מצבה.
עולם שבו ילדים תמיד נמצאים בבית הספר, מעולם לא מחסירים עקב מחלה או העובדה שהם יושבים שבעה על הבנאדם הקרוב אליהם ביותר.
עולם שבו אין כיסאות שכתוב עליהם "הכיסא של - - - -" למרות שברור לכולם שלעולם לא יראו אותו יושב שם יותר.
ונכון שאין ערך לחיים בלי זה, ומה שמוקיר את החיים הוא דווקא המוות, ורק הוא זה שגורם לנו להבין עד כמה חסר לנו. אבל לפעמים - אני מעדיפה ללכת לאי שם הרחק מכאן, אל עולם נקי וטהור.
עולם שבו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, משאירה מאחוריה ניצוצות של אור שיאירו עד שתחזור שנית.
עולם שבו אנשים הולכים ברחוב, מחייכים, מדברים, צוחקים, נהנים, מטיילים, ועושים בכללי מה שבא להם.
עולם שבו אין געגוע, אין כמיהה, אין כיסופים.
עולם שבו אין חלומות טרופים בלילה על אנשים, אין שחזור שיחות אחרונות בניסיון נואש להפיק מהן מידע חדש, להנמיך איכשהו את הגעגוע הבוער בוער הזה ושורף ומכלה עד דק את הרצון ואת כח העמידות.
עולם שאין בו הלוויות ושלטי אבל שחורים, שאין בו מציאות של לשבת שבעה, שאין מציאות של שלושים, של אזכרה, של גילוי מצבה.
עולם שבו ילדים תמיד נמצאים בבית הספר, מעולם לא מחסירים עקב מחלה או העובדה שהם יושבים שבעה על הבנאדם הקרוב אליהם ביותר.
עולם שבו אין כיסאות שכתוב עליהם "הכיסא של - - - -" למרות שברור לכולם שלעולם לא יראו אותו יושב שם יותר.
ונכון שאין ערך לחיים בלי זה, ומה שמוקיר את החיים הוא דווקא המוות, ורק הוא זה שגורם לנו להבין עד כמה חסר לנו. אבל לפעמים - אני מעדיפה ללכת לאי שם הרחק מכאן, אל עולם נקי וטהור.