מחייכים, מבטיחה.
טלפון מתנתק, ותוך שניה העניים שלי מתכסות בדמעות.
מחייכים, הבטחת.
לנגב את הדמעות, לקום מהמיטה, ללמוד.
מתי החיים הפכו אותי לכל כך רובוטית?
אני שותקת, דלת נפתחת, צחוק של בנות נכנס.
דאגה בעניים, ושוב שקט.
הכל טוב, מחייכת.
צחוק של בנות יוצא, דמעות גם.
אולי זה הקנאה והרצון להיות כזאת, פחות מסובכת.
אולי זה הדאגה של אנשים שכל כך זרה לי.
שוב מנגבת דמעות, מכריחה את עצמי ללמוד.
יהיה טוב, כבר טוב.
אני מחייכת, זה אחלה לחייך.
אבל באלי לחייך בלב, לא בפנים.
והלב שלי כל כך מסתבך בתוך עצמו. למה?