אני מסכימה איתך שזה צורך.
אני לא חושבת שזה אומר שהכרחי להיענות לו בכל מחיר.
בהודעה הפותחת כתבת שקשה לך להחזיק אותו הרבה. זה שיקול חשוב - גם אבא הוא אדם, וגם לאבא יש צרכים. חשוב להכיר גם בזה, ולחלחל את זה לילד.
אבל גם בלי היענות מלאה לצורך - עצם העובדה שמכירים בו, שנותנים בו אמון, שמכבדים אותו, שמנסים להיענות לו בגבולות הסביר - נותנת לילד המון לדעתי.
באופן מעשי אני מציעה לבחון ולראות עד איזה רמה אתה יכול להיענות לצורך שלו בלי שהצרכים שלך ייפגעו. יש אלף אפשרויות. אולי לא על הידיים, אבל כן על הכתפיים? הרבה אבות נושאים ככה. או במנשא של גדולים, אם יש לכם. אולי לא עד הגן, אבל כן עד התחנה הקרובה? (אה, אני רואה שכתבת שאתה עושה ככה, מצוין) או כמו שכתבת שנתת לו בחירה בין בידיים לבין הליכה לגינה - מעולה! ובימים שמבחינתך זה לא זה ולא זה ולא זה, כי תפוס לך הגב או כל סיבה אחרת שבגללה אתה לא רוצה לקחת אותו בידיים אפילו צעד אחד - אפשר, כמו שכתבו לך, לשבת איתו על המדרכה ולהחזיק אותו בידיים כמה שרוצה, עד שמוכן שוב לקום ולהמשיך ללכת.
אני חושבת שמה שבתודעה שלך יחלחל גם אליו, ואם התודעה שלך מלאה בכבוד לצרכים של כל המעורבים בדבר, זה חינוך במיטבו, וזו דוגמה אישית מצוינת עבור הילד.
ואם הוא מתוסכל מזה - לגיטימי, לגיטימי, לגיטימי. זה לא דבר שצריך לפתור. זו עובדה. החיים מתסכלים לפעמים. לתת לו לבטא את התסכול, לקבל באהבה.