מי שיגיד לכם שסוף העולם הגיע יהיה הנביא שלכם
תסגדו לו, תפחדו, תקללו את הירח והשמש ותערכו להם פולחן
פחד אימים, פחד אימים משתק ורוגע בלתי מוסבר
"העולם הולך לאבדון, אתה מבין?" איש זקן ישאל ילד קטן שעוד לא מלאו לו ארבע. הילד ינעץ חזרה מבט בעיניו הנוצצות של הזקן וילקק את הסוכריה הורודה שלפותה ביד שלו
עולם עומד להיחרב עולם עומד להיחרב עולם עומד להיחרב ואנשים בונים כנגד החורבן חומות הגנה
הם לא ערוכים לצבא כזה, לכוח חזק, תוכנית גיבוי לא נראית באופק כשכל חומות ההגנה יקרסו
תוכלו לראות את כולם רצים צועקים צורחים, כאילו שההרס יעצור למשמע זעקות השבר שלהם
הרכוש מוצפן עמוק הפחדים צפים למעלה וכאוס מוחלט משתרר ברחובות, בבתים, בתוך הראש
רק ילד וזקן בנו להם בועה שקטה בתוך כל זה
כשיראה אותם מישהו יגיד שהם שאננים, משוגעים, שעליהם להתכונן ליום הנורא
והזקן ינעץ מבט בעיניו של הילד כמעט בן הארבע, על הקו הדק שבין ההיגיון הילדותי להבנת מורכבות
והילד ישאל שאלה סתמית כזאת
"לאן כולם רצים?"
הזקן ילחש לו במילים בודדות, ילד, אני לא יודע. אין לאן לברוח והריק יאסוף אותם אליו בין כה וכה
ככל שיאבקו בו יותר כך הוא יתחזק, ככל שימצאו פתרונות כנגדו כך דרכיו להעלים ישתכללו
אנחנו אלה החכמים, הילד אומר
אנחנו לא נאבקים בו
אתה יודע, ילד
הזקן מחייך חיוך כזה שצופן סוד
אתה יודע, יש משהו מטהר בסוף העולם. משהו חדש ונקי וברור ואחר, תחשוב פשוט לרגע. האנשים האלה שרצים, רצים לכלום, סוף העולם יגיע גם אליהם, בקצב אחר
אנחנו לומדים לחיות את מה שיש, ויום יבוא והוא יגיע גם אלינו, ונלך איתו יד ביד, בידיעה שעשינו פה את מה שיכולנו.
הילד מחייך אל הזקן ונעטף בבועה גדולה שכאילו מגינה עליו מפני הרעש הפחד הבלגן שבחוץ
וכשסוף העולם מגיע, כשהעולם בחוץ משתולל ועף ומכה
זקן וילד יושבים על ספה כחולה בבית עם סיפור ילדים וספל תה
ומביטים בחלון, והזקן אומר, יום אחד גם תורינו ללכת יגיע, ילד, אבל עכשיו תורינו להישאר.
תסגדו לו, תפחדו, תקללו את הירח והשמש ותערכו להם פולחן
פחד אימים, פחד אימים משתק ורוגע בלתי מוסבר
"העולם הולך לאבדון, אתה מבין?" איש זקן ישאל ילד קטן שעוד לא מלאו לו ארבע. הילד ינעץ חזרה מבט בעיניו הנוצצות של הזקן וילקק את הסוכריה הורודה שלפותה ביד שלו
עולם עומד להיחרב עולם עומד להיחרב עולם עומד להיחרב ואנשים בונים כנגד החורבן חומות הגנה
הם לא ערוכים לצבא כזה, לכוח חזק, תוכנית גיבוי לא נראית באופק כשכל חומות ההגנה יקרסו
תוכלו לראות את כולם רצים צועקים צורחים, כאילו שההרס יעצור למשמע זעקות השבר שלהם
הרכוש מוצפן עמוק הפחדים צפים למעלה וכאוס מוחלט משתרר ברחובות, בבתים, בתוך הראש
רק ילד וזקן בנו להם בועה שקטה בתוך כל זה
כשיראה אותם מישהו יגיד שהם שאננים, משוגעים, שעליהם להתכונן ליום הנורא
והזקן ינעץ מבט בעיניו של הילד כמעט בן הארבע, על הקו הדק שבין ההיגיון הילדותי להבנת מורכבות
והילד ישאל שאלה סתמית כזאת
"לאן כולם רצים?"
הזקן ילחש לו במילים בודדות, ילד, אני לא יודע. אין לאן לברוח והריק יאסוף אותם אליו בין כה וכה
ככל שיאבקו בו יותר כך הוא יתחזק, ככל שימצאו פתרונות כנגדו כך דרכיו להעלים ישתכללו
אנחנו אלה החכמים, הילד אומר
אנחנו לא נאבקים בו
אתה יודע, ילד
הזקן מחייך חיוך כזה שצופן סוד
אתה יודע, יש משהו מטהר בסוף העולם. משהו חדש ונקי וברור ואחר, תחשוב פשוט לרגע. האנשים האלה שרצים, רצים לכלום, סוף העולם יגיע גם אליהם, בקצב אחר
אנחנו לומדים לחיות את מה שיש, ויום יבוא והוא יגיע גם אלינו, ונלך איתו יד ביד, בידיעה שעשינו פה את מה שיכולנו.
הילד מחייך אל הזקן ונעטף בבועה גדולה שכאילו מגינה עליו מפני הרעש הפחד הבלגן שבחוץ
וכשסוף העולם מגיע, כשהעולם בחוץ משתולל ועף ומכה
זקן וילד יושבים על ספה כחולה בבית עם סיפור ילדים וספל תה
ומביטים בחלון, והזקן אומר, יום אחד גם תורינו ללכת יגיע, ילד, אבל עכשיו תורינו להישאר.