נעם ישבה על הספסל ברחוב, מחוץ לבית. בית שהרגישה שכבר לא שלה.
היא רעדה. מקור, ומפחד.
עיניים יפות. תמיד אמרו לה. הכחול-ירוק העמוק הזה.
עכשיו, עיניים מפוחדות. עיניים חצי כבויות. הכחול-ירוק נהפך לתכול-אפור דהוי. כבוי.
ביד היא עוד החזיקה דף מקומט. בעצם, חצי דף. קרוע. שהצליחה להציל מידיה של אמא.
המחברת נשארה אצל אמא.
המחברת.
נעם רעדה עוד יותר.
הלב שלה היה שפוך שם, על הדפים. טיפות דיו. טיפות דם.
נעם תמיד שתקה. דיבור היה אצלה כלי לא שמיש.
ובלילות, היא הייתה כותבת. שופכת למחברת את השתיקה של היום.
נעם שנאה את הימים. ואהבה את הלילות.
לילה. כשהכל חשוך ושקט. היא הייתה יוצאת להרים. הולכת בלי לחשוב לאן. תמיד יש איך לחזור.
היא אהבה את השמיים השחורים. עם הכוכבים. נקודות אור קטנות, שלוחשות לה שיש עוד סיכוי. שעוד יהיה מישהו שיאהב אותה. כמו שהיא.
היא הייתה מוצאת איזו אבן, מתיישבת עליה, וכותבת.
את המחברת היא החביאה במקום נסתר. אם היו קוראים את המחברת, היא חשבה לעצמה, היו מאשפזים אותי.
והיום. יום ארור.
נעם כבר התפוצצה. השתיקה העיקה עליה. והיא הוציאה את המחברת.
אמא נכנסה לחדר. ומשם הכל התפוצץ.
סערה. מלחמת עולם.
נעם ברחה.
עולמה התהפך עליה. בשתי שניות של חוסר זהירות.
היא תמיד ידעה. אסור לדבר. אסור להראות. אסור.
מבוגרים אף פעם לא מבינים.
נעם התחילה לרוץ.
היא חלשה, וזה לא אכפת לה. העיקר לרוץ. לברוח רחוק רחוק מהכל. רחוק רחוק מהבית. שלא שלה.
והנה ההרים.
והנה הסלע הזה, שהיא תמיד הייתה יושבת עליו. וכותבת.
עוד יותר רחוק.
הראש מסתחרר והגוף זועק למנוחה. נעם כבר לא מקשיבה.
בום.
פצע ברגל, דם נוזל, ונעם לא מרגישה כאב. הכאב בלב עולה על הכל.
היא נשכבת על האדמה. והדמעות באות.
חמות, רטובות, מכאיבות. מכווצות.
השמיים מתקרבים לשחור העמוק שהיא תמיד אהבה.
שני כוכבים קטנים מופיעים.
והיא שואלת אותם,
בשקט.
תמיד יש איך לחזור?

עדיין אסור

אסף גרניט: היד שלי שחורה בגלל האקסיות.

נציגנו נפגש הבוקר עם אסף גרניט ושוחח איתו על כשרות, קשיים כלכליים ועל הקעקועים אסף גרניט משתף ברגע של גילוי לב "קיעקעתי את שמה של חברתי, וכשנפרדתי ממנה כיסיתי את שמה, לאחר מכן קרה הדבר שנית ואז שלישית" וכך הפכה פרק ידו להיות שחורה...

חדשות מסעירות: - נסיונות פעילים

צילם את העימותים בכביש 4 - ונעצר בידי שוטרים סמויים | צפו

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל