נעם ישבה על הספסל ברחוב, מחוץ לבית. בית שהרגישה שכבר לא שלה.
היא רעדה. מקור, ומפחד.
עיניים יפות. תמיד אמרו לה. הכחול-ירוק העמוק הזה.
עכשיו, עיניים מפוחדות. עיניים חצי כבויות. הכחול-ירוק נהפך לתכול-אפור דהוי. כבוי.
ביד היא עוד החזיקה דף מקומט. בעצם, חצי דף. קרוע. שהצליחה להציל מידיה של אמא.
המחברת נשארה אצל אמא.
המחברת.
נעם רעדה עוד יותר.
הלב שלה היה שפוך שם, על הדפים. טיפות דיו. טיפות דם.
נעם תמיד שתקה. דיבור היה אצלה כלי לא שמיש.
ובלילות, היא הייתה כותבת. שופכת למחברת את השתיקה של היום.
נעם שנאה את הימים. ואהבה את הלילות.
לילה. כשהכל חשוך ושקט. היא הייתה יוצאת להרים. הולכת בלי לחשוב לאן. תמיד יש איך לחזור.
היא אהבה את השמיים השחורים. עם הכוכבים. נקודות אור קטנות, שלוחשות לה שיש עוד סיכוי. שעוד יהיה מישהו שיאהב אותה. כמו שהיא.
היא הייתה מוצאת איזו אבן, מתיישבת עליה, וכותבת.
את המחברת היא החביאה במקום נסתר. אם היו קוראים את המחברת, היא חשבה לעצמה, היו מאשפזים אותי.
והיום. יום ארור.
נעם כבר התפוצצה. השתיקה העיקה עליה. והיא הוציאה את המחברת.
אמא נכנסה לחדר. ומשם הכל התפוצץ.
סערה. מלחמת עולם.
נעם ברחה.
עולמה התהפך עליה. בשתי שניות של חוסר זהירות.
היא תמיד ידעה. אסור לדבר. אסור להראות. אסור.
מבוגרים אף פעם לא מבינים.
נעם התחילה לרוץ.
היא חלשה, וזה לא אכפת לה. העיקר לרוץ. לברוח רחוק רחוק מהכל. רחוק רחוק מהבית. שלא שלה.
והנה ההרים.
והנה הסלע הזה, שהיא תמיד הייתה יושבת עליו. וכותבת.
עוד יותר רחוק.
הראש מסתחרר והגוף זועק למנוחה. נעם כבר לא מקשיבה.
בום.
פצע ברגל, דם נוזל, ונעם לא מרגישה כאב. הכאב בלב עולה על הכל.
היא נשכבת על האדמה. והדמעות באות.
חמות, רטובות, מכאיבות. מכווצות.
השמיים מתקרבים לשחור העמוק שהיא תמיד אהבה.
שני כוכבים קטנים מופיעים.
והיא שואלת אותם,
בשקט.
תמיד יש איך לחזור?

למה לחיילות דתיות אין מדי ב'?

שיא: חודש אוגוסט האחרון נרשם כחם ביותר בהיסטוריה העולמית - הידברות

חדשות סרוגים - פוליטיקה, דעות, יהדות, תרבות, כלכלה, ספורט ומידע ישראלי און ליין

אוכלי.ות מוות

https://www.facebook.com/photo/?fbid=39601450419454337&set=gm.28025514973770653&idorvanity=383152748433581&locale=he_IL

הרב טאו הכריע: נעם לישראל תתמודד עד הסוף

הם לא רוצים שתדעו: שאת תאיר- בני נער רצחו.