ארגזים.

הרבה ארגזים ישבו להם בפינת החדר כשעזבנו את מגדל עוז.

ילדה עצובה יושבת בשקט ומביטה בפרות.

הדשא בחוץ כ"כ ירוק, כאלו זועק לה לשבת עליו ולהתענג 

על החום, ועל הטבע הטהור.

לאט לאט ארגזים התחילו להערם גם בתוך הלב

כדי לא לשכוח את הזכרונות, 

בתוכם נוצרו תקיות מסודרות בסדר מופתי,

כתובות בשפת הלב הקטנטן.

תמיד הוא היה שונה הלב הזה. של ידע מנוח

שרצה להיות כמו כולם, ולא הבין שהוא מי שהוא בגלל השוני.

ארגזים.

מכסים את הרצפה ומתחילים להערם, 

מתחילים להסתיר את היציבות, ולגרום לי להסתחרר.

אהבתי מאוד

גם אתה כותב נהדר.

את פצלשית?

אולי, ואולי לא.

אם את שואלת להשערתי,

אם את יודעת מה זה פצלש - את פצלש.

 

 

בכל מקרה,

נעזוב אותך לנפשך

מי יודע?

חוץ ממני כמובן.

את גם החמאת לו שהוא כותב יפה.

את יודעת.

 

חוץ מזה, איזה ניק חדש השרשור הראשון שלו הוא כתיבה מהממת כזאת?

(שאגב, היא מהממת)

 

בכל מקרה,

אע"פ שאני מרגיש סיפוק שהבנתי שאת פצלשית

ומנגד חוסר סיפוק שלאיודע ממש מי את,

 

נעצור כאן. יש סיבה שאנשים פותחים פצלשים, אין לי טעם לעשות רע.

 

בכל מקרה,

תהני

אתה מצחיק אותי ממש.

כמו שאמרתי אולי, ואולי לא.

ותודה רבה

ושוב,

את אומרת תודה זתומרת את מודה לי על זה שאני לא הורס לך את הסיבה שבגללה פתחת פצלש.

 

אין.

כפרעלי איזה גאון.

 

 

בכל מקרה,

אין בעד מה.

 

ואם נניח ואת חדשה () אז מוזמנת להיעזר בי אם את לא מבינה איך הערוץ עובד.

האמת שאמרתי תודה על הכתיבה.

 

 

ונחשוב עלייך.

דינוזאור מתנשא

אני דינוזאור

אבל לעולם לא אכחדדדדד!!!!!

 

 

ואני לא משקיע בזה מחשבה.

אני פשוט סתם גאון

 

וצנוע.

ברוכה הבאה לערוץ 7

@דריה. ועברי אתה תקבל התראה כי הגבתי לך

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה

אבל תודה בכל מקרה.

כבר שנתיים שאני יושבת על כף היד שלה.

באצבע האמצעית של היד השמאלית.

כבר שנתיים אני אוחזת איתה ידיים לאנשים מסביב

ולפעמים שורטת את העור לאחרים על שפגעו בה.

כבר שנתיים, שאני רק רוצה להגיד לה

שתפסיק לנעוץ אותי חזק בעור כשכואב לה,

כשתפסיק לשים משהו על אחרים כשהיא רוצה לבכות.

שתפסיק לחייך חיוכים עצובים.

כי הרבה יותר יפה לה לצחוק, באמת.

כבר שנתיים אני שוברת את הראש איך להסביר לה.

שהיא בנאדם טוב. היא פשוט לא מבינה את זה.

~

לפני שנתיים דריה בחרה אותי,

שישי בצהריים, שלוש שעות לפני כניסת שבת.

מבין כל הטבעות שישבו להן בתכלת במדרחוב.

לקח לה שתי שניות, היא סרקה את הכל בעיניה

ומיד החליטה לקחת אותי, גל זהב.

יצאנו למסע האמיתי מיד לאחר שהיא הושיטה

למוכר שטר אדום ויצאה מהחנות.

אני זוכרת את היום הזה כאלו היה אתמול

היה קפוא בחוץ, ודריה התקדמה מהר לכיוון הכותל.

כשהגענו היא הסתכלה על הקיר מרחוק.

היד שלה רעדה כ"כ. ואני איתה.

היא פחדה,פחדה להכנס.

פחדה להודות בזה שהיא כן מאמינה

,שיש משהו מעבר לקיר הזה.

רציתי להרגיע אותה, ללחוש לה באוזן שיהיה טוב

בדיוק כמו שהיא לחשה לבחור 

שהיה מעבר לקו הטלפון כמה דקות קודם לכן.

אחרי עשר דקות, דריה הסתלקה משם.

העניים שלה הביעו כאב.

והיא תקעה אותי בעור,

כדי לא לבכות.

~

אתם בכלל לא מכירים את דריה תדעו,

אתם אף פעם לא תכירו אותה.

כי היא בכלל לא רוצה.

היא מעדיפה שתכירו את במסיכה שלה

חיוך, צחוק. 

זה עדיף.

כי את דריה שלי, אתם לא תדעו להכיל

ואז היא תתקע אותי בבשר כדי לא לבכות.

 

 

 

 

 

אני שמחה לשמוע.

ושלושתם יפים ממש.

"אם רק היית משתיל קצת טקט,
היה מזה יפה לך מאמי"*
אני מפטירה לעצמי וממשיכה הלאה.
אנשים בעולם הזה נותנים ללשון שלהם להשתלח בכל דבר שזז.
יש רגעים שאני לא מבינה כלל למה הם עושים את זה, מה הרווח שזה נותן להם חוץ מפרצופים עצבניים, ושנאה.
••
אנשים מפחדים להיות אמיתיים, בין השתיקות העמוקות הם מחקים את האנשים הגדולים, כי הרי
"כמה שיותר גדול ככה יותר טוב" חה.
אתם לא רואים כמה אתם מפספסים מנקודת ראות כ"ה מצומצמת וצרה.
ויודעים מה, אולי זאת אני חסרת האופקים/מודעות העצמית. אבל אני לפחות עושה מה שאני מרגישה, ולא מה שאדם אחר מצליח לעשות.
••
רציתי לשלוח לך לב הוא אמר.
אבל פחדתי שתפחדי
וזרקתי במקום "איך את?"
ככה זה איתי
ביומיום לבד, בלילה ביחד.
וכשמגיע האור של מי אני?
כי חוץ מעל עצמי אני כבר לא סומך
על אף אחד.
הלב שלי אצלך,ואין לי עליו שליטה
ואנחנו בכלל שני קצוות שונים.
תלושים מפרקי חיים שונים
ובכל זאת, יחד הפכנו לסיפור אחד
שאני מתפלל שהוא יהיה מוצלח.

חודש טוב❣
*מיסמס

אני לא רוצה לטעות, אני רוצה להיות התגלמות השלמות.
שניה בעולם מושלם, בלי שום טעויות.
נאבדנו ברחוב לכמה שניות, נשמנו כמה שאיפות של אוויר לח.
אני רצה, רונדלים. מסביב ללב.
הוא מכיל אותי, הלב הקטנטן הזה שאף אחד לא מכיר.
אפילו גם היא לא שואלת איך אני, כנראה התייאשה.
אני רוצה רק אותך ואותי בארמון קטנטן מזכוכית סדוקה שעוד נכנס אליה קצת אור.
אני רוצה רק אותך ואותי מול גלים גועשים בלילה, שהגשם ניתך לתוכם בתוך סופת רעמים.
אני רוצה רק אותך ואותי בתוך הכרמים, צורחים. צורחים באמת אבל.
אני רוצה לטוס, לברוח רחוק. לגלות מקומות חדשים.
אני רוצה ביחד,
ואולי אני לא יותר מדי חכמה,
אבל אני יודעת את זה. ביחד זה ההפך מלבד
ואתה יודע כמה שהלב הקטן הזה רוצה להרגיש חמים שוב.
אני צורחת מבפנים, אני שרוטה.
באמת שרוטה. אף פעם לא תצליחו להכיל את כמות הכאב שזולגת מבין החתכים והסדקים.
אני שבורה, ומתוך השברים יוצאות דמעות.
אני צורחת כמו חיה פצועה,
לרגעים אני אומרת שטוב לי.
כי טוב לי בהם, באמת טוב לי.
אבל בלבד הזה, והרעש.
חודרים לי את שכבת הטוב.
הורסים כל חלקה טובה שאני איכשהו מנסה לייצר
אני מנסה להתקרב אליכם, אני באמת מנסה.
אבל, לאט לאט.
יהיה טוב, אולי לא יותר מדי הרבה. אבל טוב

פשוט  אין מילים כל כך אמיתי כזה

 

 

ואת כותבת ממש ממש יפה

טוב לשמוע

הכאב חי בתוכי,
אני לא מצליחה להגדיר אותו אפילו
הוא פשוט דוקר, הורג, הורס, מנתץ.
הוא גדל, הוא מתרבה.
הוא מחיה ביחד איתו גרורות שמתפשטות מסביב.
הכאב דוקר,
לאט לאט. לא יותר מדי מהר.
כאלו מנסה אותי, ומדי פעם מעלה את הרמה.

הכאב חי בתוכי.
משאיר אותי לבד להיכבות
למות, ולחיות. לחייך ולבכות.
איך אפשר לחיות, עם כאלה כמויות של כאב.
בלתי ניתן להכלה כבר.
הכאב הזה, חובר ביחד עם הלבד.
יחדיו הם יוצרים משהו שלא נראה אף פעם בתוך הלב שלי.
הם מנתצים אותו,
והוא שבור על רצפה שחורה של פאב מגעיל בתל אביב.
קשה לי לאסוף אותו, הכל מפוזר.
ובכלל הכאב הזה חד.
והוא חותך אותי-
והכל דם, הכל חתכים.
הכל שריטות. הכל.
הכאב הזה אני, ואני איני
אני נאבדת בתוך ים של לבד, של כאב.

הכאב חי בתוכי,
לפעמים אני תוהה אם הוא מלמד אותי לחיות,
בכזאת עקשנות שלא נגמרת.
במלחמה שלא נגמרת.
עד הקרב האחרון, הקרב ביני לבין עצמי.
בסופו של דבר זה אנחנו
בסופו של דבר.

ואת כותבת פשוט מדהים. 

❤

תמונה,
הרים עצומים בתוך ים בצבע תורכיז עמוק.
הוא נמצא בתוך תמונה.
הוא שולח הודעה שהוא מתגעגע מוסיף לב אדום.
ואני בוכה,
הוא נמצא בתוך תמונה, ואני נמצאת כאן.
וה' כמה הייתי נותנת בשביל להיות איתו שם.
אפילו רק כדי להפיג את הגעגועים לכמה שניות.
"מתגעגעת הרבה יותר, קשה בלעדייך. לב סגול"
**
שלוש שניות אני יוצא,
כל הבית עוזר לו לארוז מזוודה.
ואני מסיימת לכתוב את המכתב, זה חשוב.
שבי,
זה יותר מדי חשוב.
אני מסיימת לכתוב ביד רועדת ממאמץ.
והגוף שלי רועד מבכי.
אני רק רוצה שיהיה לו טוב, שלא יקרה לו משהו, וה' עדיף שהוא ילך לצבא רק לא לשם.
אבל הוא טס, אין מה לעשות. ואני רק מפרגנת.
הוא נכנס לחדר, ומסתכל עלי
"אני הולך" הוא לוחש.
אני מושיטה לו את המכתב,
והוא מושך לי את היד ועוטף אותי בחיבוק.
חיבוק שאכשהו עוזר לי לעבור את התקופה הזאת.
**
ליל הסדר בלעדיו.
הוא יהיה שם, הוא מבטיח לשלוח תמונות ולשמור על עצמו.
אחרי הכל,
יהיה טוב

אשכרה.