נושם את השקט שאחרי הסערה
בלב בריא
בגוף נשבר
אדם אינו נולד להסתפק בשום דבר
חיים כאלה
הם שיעור כואב נורא
כי הם חושבים שלא תמיד נכון להילחם
אבל עדיין אין לנו מקום
שבו אפשר לנוח
בשגעונות אני זוכר
רחוב מלא באנשים שלא חיים יותר
רוצים ללכת
לאיזו עיר רחוק מכאן
את עצמי אני שואל
לכל אחד יש את הסיבה שלו להיבהל
האם זה שקר או אמת קצת מוזרה
כי הם חושבים שלא תמיד נכון להילחם
אז איך עדיין אין לנו מקום
שבו אפשר לנוח
כדי לארגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה
אורייתא אורייתא
ולפעמים מסעות זה לשכוח הכול
ואצלי סגור הכאב
הנה המים עולים עד מעל הראש
אז נבקש לעלות
ולפעמים כמו הים אני נסוג לאחור
מפחד לשנות
וזה צריך להדליק אור אדום
ניסיון אחרון להגשים את החלום
ואני קורא לך לחזור
תני לי אומץ לזוז כשהפחד נכנס
מאיים לשטוף את הכול
וזה צריך להדליק אור אדום
ורק הים ימשיך לסעור כ
מו נשמה שאין לה סוף
בסוף היום יושב לחשוב על אהבות על טבעות על מה שטוב
שינויים באוויר ההמון שוב זועם ונותן בדגלים
ובוא נחליט אלוהים
שבינך לביני לא צריך מתווכים
ועוד מרגיש את הים איך הוא קורא לי לבוא אליו
ולרחוץ בו את הלב
ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום
ואני שוב מתאהב
וזה צריך להדליק אור אדום
לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר
מה אטען מה אצטדק מה אדבר
חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני, וגם הדעת
קולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל
ומבקש
איה איה
אייכה
אותו זקן וכסיל,
שולח בי חיצים
אני הולך וכושל,
הוא הולך ומעצים
נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף
הן תעידי עליי כמה הייתי נכסף
כשסודות מהעבר פקדו עליי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש
איה איה אייכה
בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל
ומבקש
וכוסף
אייכה
שנה אני גר פה
לא עבר אף אחד
דקה מסדר
תני לי דקה
איך יפה להיות בזוג
להירגע ונוח
להירגע ולנוח
איך יפה להיות בזוג
להירגע
איך יש לך גוף כזה צעיר ויפה
ונעים מאד
ואיך אני משונה
משתנה
כל הזמן
איך הכל במעגלים
מפתיע אותי כל פעם
מפתיע אותי כל פעם
איך יפה להיות בזוג
עיניים רעבות
דיבור מרומז
בנעליים היפות
אני רץ יחף
חלומות ארוכים
אני מגיע ראשון
נוסע במונית לא זוכר את הכתובת
כל כך הרבה זמן בחושך
הייאוש הבשר הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את השמש בצחוק ובכי
ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא
המעקה רטוב
המדרגות גבוהות
לחישות שקטות
על הצוואר
שומע חצוצרות
בלילה במיטה
מכוון ת'תנועה
בלי לדעת לאן
נוסע במונית לא זוכר את הכתובת
כל כך הרבה זמן בחושך
הייאוש הבשר הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את השמש בצחוק ובכי
ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא
נוסע במונית לא זוכר את הכתובת
כל כך הרבה זמן בחושך
הייאוש הבשר הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את השמש בצחוק ובכי
ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא
להדליק את השמש בצחוק ובכי
ובמנגינה
אני כבר מגיע אני כבר נמצא
להדליק את השמש בצחוק ובכי
אני כבר מגיע אני כבר נמצא
צבעתי ריסים
לבשתי שמלה מקושטת
כיסים
סילסלתי שיער
והכל כבר מוכן
עכשיו רק חסר
שיבוא החתן
שמתי לי פודרה
צבעתי
ריסים
לבשתי שמלה מקושטת
כיסים
סילסלתי שיער
והכל כבר מוכן
עכשיו רק חסר
שיבוא
החתן
קבצנים בפינה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.
משתתף בקרבות
נצחונות, מפלות
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.
גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום.
זכרונות, אפלה
שוב שואל, אין תשובה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי
גשם, רד כבר גשם...
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי
הם קשורים רק אל הצל של עצמם.
המרצד על הקיר בלילה בלי ירח,
לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפה הם מסתובבים
הם מוצאים מקלט במרתף,
המסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף,
הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור
אני פרפר בקופסה מנסה
לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם.
הם מוכרים את עצמם בזול,
בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור.
"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה,
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא,
שידליקו שלהבת קטנטונת,
שתבוא ותביס את השחור,
ופתאום מראה מחזה איזה יופי,
אני עף ועולה מן הבור."
על סף התהום עוד אפשר לעצור ילדי הלילה מבקשים אור.
אני הייתי כאן, ידיים על שולחן, ולב בוער רעב
אני רציתי גם כל הזמן ולא ידעתי מה
אני רציתי גם, עכשיו אני מוכן לרגע המושלם
קראתי ספר והיה שם איש אחד
חזר לכפר שלו אחרי הרבה שנים
הלוואי היה לי כםר לחזור אליו
לא רק שורות של בניינים
ראיתי סרט על רוצח מטורף
שחי מחוץ לזמן של שאר האנשים
הלוואי יכולתי גם לשכוח מהרגע
בלי להשאיר שובל של דם על השטיחים
ואני הייתי כאן כל הזמן, אני לא משתנה
אני הייתי כאן, עוד חלק בעולם, עיוור אבל רואה
אני חיכיתי גם כמו כולם לרגע מאטשר
מוכרים לנו סיפור, סדרה בהמשכים, סירות על הנהר
קראתי ספר והיה שם איש אחד
עבר לכפר, גידר לו בית בלי שכנים
הלוואי היב לי כםר לחזור אליו
לא רק רחוב עם בניינים
ראיתי סרט ודיברו שם על סמים
איך זה מרגיש לראות הרבה יותר צבעים
חבר שלי נגמר בצהריים הקרירים
נמאס לו להחזיק את החיים
חרטה נחרטת על הלב שלך כמו הצהרות האהבה
על העצים
שמישהו יעביר את השלט וישחק בערוצים
הבדידות כמו סכין המנתחים, כתבתי פעם
אבל כלום לא השתנה
היום מותר להיות עצוב, אמרתי לעצמי
מחר תבוא שמחה
רק לפעמים בלילה, בוכה קצת
אבל לא אומרת כלום
דיברנו כל היום
סיפרנו לה הכל
והיא סגורה בחדר, בשקט
ולא אומרת כלום
וכל היום, כל היום
אנשין מתאספים, שואלים
מדברים המון
וכל היום, כל היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל
אבל היא לא שומעת כלום
אולי היא לא יודעת כלום
וגם כשמתקרבים ולוחשים לה
זה לא עושה לה כלום
וכל היום, כל היום
אנשים מתאספים, שואלים
מדברים המון
וכל היום, כח היום
מנסים סיפורים ותפילות
מנסים הכל
אבל היא לא אומרת כלום
לא אומרת כלום
לא אומרת כלום
לא אומרת כלום
הלכתי לשבת באבן גבירול
הזמנתי קפה ועוגה
זה הכול
היה שם בחור עם פסנתר
שניגן והרס איזה שיר לא שלו
היה לי בראש שיר אחר
אבל לא
אין לי כוח
לרצות לנסות להבין אותך
מחר לא יהיה יותר קל
מחר לא נהיה יותר כאן
חזרתי הביתה ודי
עשיתי מקלחת רציתי לצאת
ישנתי חלמתי אולי
אני מת
כשקמתי היה כבר חשוך
אז שמתי את מה שנפל לרצפה
וככה יצאתי לרוץ
בלי סיבה
אין לי כוח
לרצות לנסות להבין אותך
מחר לא יהיה יותר קל
מחר לא נהיה יותר כאן
את ואני
את
ואני
אחר כך התחלתי לבכות
פתאום זה התחיל לחלחל מעצמו
ולא רק ממך
זה הכול
אני לא
חמודה...יומנים נשרפיםיש לי איזה קשר מינימלי אליו וזה..)
שנים אנחנו חברים
באלי להגיד משהו אבל יאנטג רצחים)
ואצייר
עיגול גדול סביבי
מחכה עוד מאתמול
לרגע המתאים
לקשת שתופיע
היא
היא תחבר בי את כל מה שאז התפרק ונשבר
בין כל הנקודות היא
תמתח קו ישר
למדתי מהמים
איך לא להיתקע
לשחרר
גם בי רואים שמיים
גם לי כל יום יש דגל אחר
וגם אם האור עכשיו
רק חצי דולק
זה מספיק לי כדי לא
לאבד את זה
רק שלא לאבד את זה
אימלה.)
הרוח הקרה שתבוא,
עד מחר תראי איך שהכל יעבור.
מאמי לא מצאתי מקום,
וכמה זה חשוב לנו השקט היום,
יש אוויר נקי בצפון,
בואי ניסע לשם להירגע ולנשום.
רק שלא תגידי בלילות שלא עשינו הכל,
לא נבהלנו, לא פחדנו ליפול,
אז אם בסוף קצת השתגענו, זה שלנו.
עוד מעט נחזור לחייך,
ונגיד מילים טובות שיתקנו קצת,
עוד מעט החושך ילך,
כבר עכשיו אגיד לך כמה טוב שנשארת.
בקרוב נשב עייפים,
רחוקים אין סוף מהכאב הישן,
ובטח ישאלו אנשים,
איך בנינו אושר שגדל כל הזמן.
ואת להם תגידי בלילות תמיד רצינו לגדול,
לא נבהלנו, לא פחדנו ליפול,
אז אם בסוף קצת השתגענו, זה שלנו
אף אחד לא סופר לאחור על העץ
זה כמו משחק, מחכה בשקט
שלא תמצאו אותי
בזמן שאף אחד לא מחפש
אף אחד לא תופס ידיים
אני רוצה לברוח, אף אחד לא רודף
זה המשחק, רצה מהר
שלא תתפסו אותי
בזמן שאף אחד
נשארתי לבד
רכבות לא מגיעות לכאן
כל כך רחוקים
אנחנו כל כך רחוקים
אף אחד לא חורק שיניים
אף אחד לא מתקרב לדבר
זה המשחק, מחכה בשקט
שלא תמצאו אותי
הלואי והרחוב הזה היה עיוור
נשארתי לבד
רכבות לא מגיעות לכאן
כל כך רחוקים
אנחנו כל כך רחוקים
לעולם תמשיך באותה הדרך הקלה בשבילך
והאם זו אותה הדרך איתה רצית להוכיח
לכולם אתה הרבה יותר מסתם בן אדם
האם זו שליחות או עוד אמונה טפלה
אם אתה מרגיש אבוד השיר הזה הוא בשבילך אז בבקשה
שא את עצמך תישא תפילה לאן שרואות עיניך
וההבטחה היא המפתח למסע חייך
זה חוזר אלי בלילות בטיפות הגשם המלוחות
זה נופל עלי מלמעלה בזיונים עם בחורות
זה כל מה שרציתי לדעת ולא העזתי לגלות
ביופי שלא עולה על הדעת מאבד את העשתונות
אם אתה מרגיש אבוד השיר הזה הוא בשבילך אז בבקשה
האם חשבת פעם על איך זה יכול להצליח
לעולם תמשיך באותה הדרך הקלה בשבילך
והאם זו אותה הדרך איתה רצית להוכיח לכולם
שאתה הרבה יותר מסתם בן אדם
האם זו תמימות עד אובדן הכרה
אם אתה מרגיש אבוד השיר הזה הוא בשבילך
אז בבקשה
והדמעות הן מספרות את הסיפור
בתוך הבאלגן הזה אני לא רואה דבר
אולי מחר הכל יהיה יותר ברור
תגיד לי אלוהים אתה רואה אותי אתה מרגש תעצב
אתה רואה איך שהכח כבר נגמר
ולפעמים בסוף של יום אני פתאום נזכרת
עוצמת תעיניים ושמעת אותך שר
נתתי לך עיניים שתבכי
מאור או כאב
נתתי לו שפתים שילחש
אותך אני אוהב
נתתי שדות פרחים ושדות קוצים
שתלמדי להיזהר
תסתכלי לו בעיניים
כל השאר הם הבלי העולם הזה
אתה מבין חבר
הפחד ממכר
הוא לא עוזב לרגע
גם כששמים נצבעים עכשיו אדום
וכשהכל נראה אבוד
אני לוחש רגע
תן לי אור
נתתי לך עיניים שתבכי
מאור או כאב
נתתי לו שפתים שילחש
אותך אני אוהב
נתתי שדות פרחים ושדות קוצים
שתלמדי להיזהר
תסתכלי לו בעיניים
כל השאר הם הבלי העולם הזה
נדע
לשאת יותר עצבות רכה
והשמיים
יחכו לנו
עד שנבין
ובלילות נרוץ מתוך עצמנו
אל שדות ילדות
בארץ לא שבויה
אתה המים
המבקשים משיבולים לגדול
אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב
כשהכאב
כמו אבן שם
אני כמעט כבר מת מאהבה
השנים יכשילו את רגלינו
אך לא ניפול
כמו אבן נעמוד
מול כל
סופות החול
השלג והאש
תמיד נדע
לזכור שיעבור
אלוהים ודאי מקשיב תמיד
ללב
כשהכאב כמו אבן שם
אני כמעט
כבר מת מאהבה
אהוב יקר
לא השארת גם לא זיכרון
שיהיה לי בלילה קר
הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
זה לא אתה שמשתנה לי
אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות
כמה זה עולה לי
אהוב יקר
לא השארת גם לא זיכרון
שיהיה לי בלילה קר
הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
אתה רואה את השלכת
וזה זמן ללכת...
הזמן ללכת...
אלו הם ימי חייך
אלו הם מימי חייך
שנשטפים בזרם
שמתחיל עם גשם ראשון
מי נהר זורמים הבט
אלו הם פלגי המים
שיגיעו אל מדבר גווע
עם השקט שיבוא
גם אם אשתה את כל הים
הוא לא ירווה את צמאוני
לעוד יום קרוב אלייך
לעוד יום בזרועותייך
גם אם אשב מתחת שמש
לא ישרפו אותי קרניה
כמו ליבי נשרף בלהבות אהבתך
גם אם אשתה את כל הים
הוא לא ירווה את צמאוני
לעוד יום קרוב אלייך
לעוד יום בזרועותייך
לא לישון בימים לקום להאמין
להפוך את המזרון אחליף ת'מצעים
שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
זה הזמן להרפות
לפטפט על השתיקות
אני אלמד לנמנם
אחלום בלי בלהות
שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
אני אלמד לבשל
לתלות ולקפל
אני אצא לטיול
בים להסתכל
שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
כאן אני נשאר בינתיים
לקום להאמין
פעם כמעט דקרו אותי עליו)
תגלי לי?)
הם לא רוצים לדעת
כשהאצבעות עוברות
בתוך שערותיך הרכות
הן רק רוצות לגעת.
הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע.
כשהמחשבות עוברות
בתחנות הראש מבלי לצפור
כמו מתוך קדחת
זרם של מילים סתומות
שוטף את הגבולות בין כן ולא
אני רועד מפחד.
הייתי פעם ילד השדה...
עכשיו אני לבד
אוחז ברגעים שנשארו
שעוד רוצים לגעת
רחוק מן השדה
אני עוד מחפש
את השבילים
שאז גילה הנער.
כל הענוה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם
גנב
ילדים מהכיתה מסתכלים על תמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם עושה את זה גם וזה מרגיש לי רע
לאהוב לאכול זה לא לאהוב לאהוב לאכול זה לא אהבה
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע
גנב
העולם הזה האדום האדום הזה
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר
והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה
והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר
והיא הבטיחה לעצמה...
ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר
כַּמָּה אֲנָשִׁים דִּמְּמוּ
כָּל הַשְּׁאָר נִפְגְּעוּ קַל
בְּרֶגַע נֻתַּצְתִּי לִרְסִיסִים
נִשְׁמָתִי פְּזוּרָה עַל הָרִצְפָּה
הָפַכְתִּי לְפַּרְקֶט רִקּוּדִים
וְאֵין לִי פִּתְחֵי מְנוּסָה
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁבָרַי
מִכִּיסֵי הַלִּסְטִים
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶהֱיֶה לְאָדָם
בְּלִי רְשׁוּת הָרַבִּים
אָנָּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ
חִדּוּדִין חִדּוּדִין
אַל תִּירוּ מְדֻיָּק
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הַמִּשְׂחָק
שֶׁאוּכַל לְהַבִּיעַ כְּאֵב
וַעֲדַיִן לִהְיוֹת הַזְּאֵב
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
שֶׁלֹּא יְאֻחֶה זֶה הָאָדָם
וְנַפְשִׁי עֲרוּפָה חֲשׂוּפָה
וְאֵין לִי פִּתְחֵי מְנוּסָה
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁבָרַי
מִכִּיסֵי הַלִּסְטִים
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶהֱיֶה לְאָדָם
בְּלִי רְשׁוּת הָרַבִּים
אָנָּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ
חִדּוּדִין חִדּוּדִין
צָעַקְתִּי עֲצֹר
חָשְׁבוּ זֶה מִזְמוֹר
הִגְבִּירוּ תַּ'קֶּצֶב וְאֵין לִי חָזוֹר
כְּמוֹ בֻּבָּה עַל חוּטִים
שֶׁאֵין לָהּ מַפְעִיל
כָּל אֶחָד שֶׁמּוֹתֵחַ
לוֹקֵחַ
מַפִּיל
וְנַפְשִׁי עֲרוּפָה חֲשׂוּפָה
וְאֵין לִי פִּתְחֵי מְנוּסָה
וְאֵין לִי פִּתְחֵי מְנוּסָה
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶאֱסֹף אֵיבָרַי
מִכִּיסֵי הַלִּסְטִים
אָנָּא אֵלֵךְ
וְאֶהֱיֶה לְאָדָם
בְּלִי רְשׁוּת הָרַבִּים
אָנָּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ
אָנָּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ
חִדּוּדִין חִדּוּדִין
קוצים, זה כל מה שנשאר בי
הפרחים שאת נתת לי קמלו בינתיים
דרכים, בהן אני הלכתי
עכשיו חוזר על עקבותי
אחרי שלא מצאתי את שחיפשתי
לכל אחד יש זכות לחלום
סירות נייר במים
רציתי רק לשוט הכי רחוק
אני אדם משום מקום
שמחפש לו רק סיבה לנשום
תראי, בניתי לנו בית
כשהוא נולד אני נתתי את מה שלא היה לי
קוצים, שמזכירים בכוח
שלא נותנים לשכוח
דוקרים אותנו ולא מרפים
לכל אחד יש זכות לחלום
סירות נייר במים
רציתי רק לשוט הכי רחוק
אני אדם משום מקום
שמחפש לו רק סיבה לנשום.
זהו זמן שגעון
מהומה עד אין קץ
ובכל רגע חדש
פורענות לא עלינו
והכל חי ברשת הכל מתפוצץ
ובאופק אחר על אותו דף גמרא
יושבים כל הלילה אתה ואני
שלוות עולמים
פרדס חנה-כרכור
אקליפטוס ברוח
שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת החושך גובר כאן
האור שלך מאיר עדיין זוהר
זה סיבוב הופעות מקומי
אתה יודע
אותו שיר כאב הולך וחוזר
ובאופק אחר
סביב שולחן השבת
יושבים כולם יחד
גם אתה ואני
שלוות עולמים
פרדס חנה-כרכור
אקליפטוס בודד
שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר
ומילים כמו שלך
אף אחד לא אומר כבר
הנר שלך מאיר עדיין בוער
ובאופק אחר אחרי הופעה
נעביר בסיבוב זר קוצים ריחני
שלוות עולמים
פרדס חנה כרכור
אקליפטוס ענק
שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
הנר שלך מאיר עדיין בוער .
אמרת שחיפשת אושר ושילמת קצת ביוקר
אף פעם לא תגדל
אתה ילד מבולבל
אני אוהבת את הזיפים שעל פניך
את החופש בעיניך.
עכשיו מצאת אהבה שלא שורפת
אני יודעת ללטף, לא מתכופפת,
נראה לי שאתה כבר לא במתח
לא נבהל ולא בורח
נוסעים לשכוח, גאים לברוח
לפחד בכוח
ירח בחלון מאחור
כששתקת היית גיבור
אם אלה החיים, נחיה
תראה אותי, אתה נהיה דומה.
אני אוהבת כשמגיע ערב להרגיש ביחד עצב
וכל אותו היום שכחת
להבטיח לי מה שגם לה הבטחת
והיא גדולה עלי, עלינו,
הלוואי והיינו רק שנינו.
נוסעים לשכוח, גאים לברוח
לפחד בכוח
ירח בחלון מאחור
כששתקת היית גיבור
לעלות על ספינה לשלושה שבועות
באמצע הלילה שיכור מרוב אושר
לקפוץ הוא לא יודע לשחות
מישהו פעם רצה אותי ככה
אני הייתי יפה והוא די צעיר
כתבנו מכתב לא היה בזה פחד
שהכל אפשרי אם מספיק מנסים
מישהו פעם אהב אותי ככה
לכתוב על היד בצבעים לתמיד
את ראשי התיבות של שמותינו ביחד
בתוך לב אדמדם עם פרחים
מישהו פעם רצה אותי ככה
לא היה לו אכפת מה אומרים אחרים
ואפילו שלא התאמנו ביחד
הוא המשיך לנסות ולכתוב לי שירים
מישהו פעם אהב אותי ככה
קצת בטירוף וזה היה לי נעים
מספיק בשביל לא לקום וללכת
כשמרוב אהבה נולדו הקשיים
מישהו פעם רצה אותי ככה
לכתוב לי מכתב של 20 עמודים
לתאר שם הכל על כשנהיה יחד
בתיאור מדויק עם פרטים
מישהו פעם אהב אותי ככה
כמו שהיום כבר בקושי רואים
אבל אני הטיפשה לא רציתי לקחת
את החיים שהציע שרצה להגשים
מישהו פעם עזב אותי ככה
עלה על מטוס למקומות רחוקים
ונשארתי ריקה משותקת מפחד
שיהיה לי רק טוב ורגוע בפנים
מישהו פעם אהב אותי ככה
השמיע לי מוצרט מתקליטים ישנים
ואני הטיפשה לא הקשבתי ללחן
כי רציתי לטעום מהכל בחיים
שכחתי מעצמי ודי
הייתי, לא הייתי אני
אסגור מאחורי גבי,
שוב לא יוכל לגעת בי,
בתהומות לבי
טעיתי, לא הייתי אני
שבפני הריקנות שוב לא תכה
המציאות שתחכה
שוב לא אבכה
שאתנחם
מעט
ואת,
אל מי את צוחקת כשאת,
שוב לא מחבקת
כמעט עלית בי לרגע
הייתי אחר אם הייתי יודע
שאת,
אל מי את מקרבת מרחק
במי את מתאהבת
את מי לא עוזבת
אם רק היית נשארת,
הייתי עושה אותך מאושרת.
ושוב הולך, אותה העיר, אותם פנים
אני מכיר את הריחות שבאוויר
טעיתי, לא ראיתי אותך
כולן דומות פתאום יותר,
כל שיר עושה להיזכר
מכל צלצול הלב עוצר
נגעתי, לא הרגשתי אותך
ולעולם שוב לא רוצה להתאהב
האהבה שתרקב
הרגישות
שתישרף
לאט
ואת,
אל מי את צוחקת כשאת,
שוב לא מחבקת
כמעט עלית בי לרגע
הייתי אחר אם הייתי יודע
שאת,
אל מי את מקרבת מרחק
במי את מתאהבת
את מי לא עוזבת
אם רק היית נשארת,
הייתי עושה אותך מאושרת.
ואת, במי את נוגעת לאט,
במי את פוגעת
כמעט כמו אז כשפצעת בי
את כל העולם את גילית
ולקחת לי
איתך
ומי זה שעכשיו נוגע בך
אני מקווה שהוא מאושר שיש לו אותך
לא מכאיב לך
בך לא פוגע
הייתי כזה אם הייתי יודע.
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע
והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה
מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע
מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות
והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה.
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך
הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך
בעיניים יבשות.
את חיוכך, תינוקת,
קברו באדמה
איך צומח שקט
מתוך המהומה.
מי שלחץ על הדק
דם את ליבו מכתים
במלחמות לצדק
גם ילדים מתים.
שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
וחלומך ברוח
חרוז למנגינה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
הלכת בוקר אחד ומאז לא חזרת אלי
השארת לי לב שבור כן...
נשמה פצועה
השארת לי בית הרוס ויונה לבנה בגינה
איך השארת לי ילד קטן בוכה וילדה קטנה עצובה
השארת לי בית הרוס ברחוב קטן זה דיזינגוף 25
ליד המכולת הכי גדולה
ליד האנשים הכי שמחים
ליד הרגעים הכי יפים....
ליד הגורל... ליד הגורל...
ליד הגורל... ליד הגורל...
עכשיו אני יושבת לבד
וחושבת עלייך לבד
אתה בטוח לא חושב עלי לא אומר מילה
אתה נמצא במקום אחר, כן...
וזה רחוק מכאן
נמצא עם איזו מישהי צעירה בטח מאושר
ולי השארת ילד קטן...
הרגליים כבדות בדרך לא מוכרת את אומרת, לא צריך לדבר
אני מנסה להתאפק אפילו יותר מידי
ובשעות הקטנות של הלילה את נמצאת כאן, כמעט
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש
גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש
גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר
זאת את שבשמלה כחולה לוקחת לי את הלב
תמיד רציתי לדעת, איך עוצרים את הזמן? איך נוגעים לך בכאב?
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש
גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש
גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר
ואת בונה לך עולם אחר או איזו מדינה
ומי זה שאיתך.. אני רואה שאת שמחה,
לא חשבתי להפריע בפריים של התמונה
כמעט נשברתי ואת האמת שגם היה לי חלום
שאת יושבת לידי בסלון ומחבקת..
איך התפתלתי מכאבים של אהבה, לא אמרו לי שזה מסוכן..
אבל בסך הכל בסדר.. הכרתי מישהי אחרת,
שהצל שלה הוא את
והחיוך שלה מזכיר לי את שלך
ואת כל הזמן חוזרת להסתיר לי את השמש
את לא שואלת אם אפשר
למרות שאת הלכת הרבה ממך נשאר..
האוטו ישן אבל סוחב את הרגשות..
אולי אחרי שכבר אשכח ממך יהיה לו קל יותר בעליות
אני מניח את הקניות כמו שהיית אז מגיעה
על סף שקיעת השמש.. החלפת את מקומה
כמעט נשברתי ואת האמת שלא הצלחתי לישון,
רציתי לשמוע את הקול שלך היום זה קצת חסר לי
והשתגעתי ממחשבות של אהבה לא אמרו לי כמה זה מסוכן..
| שבניו יורק הכול גדול בכל סיבוב שומעים שם ג’אז ואיך הדמיון דוהר מתפזר כי אין ברירה ושוב יורד בגלויות כיוון קרית המלאכה ואת יודעת איך אני אני אף פעם לא נכנע ברגעים החלשים שוכב כותב שורף מרווה ואז כמו עוגן משוחרר אני שוקע בתנופה אל זיכרון יפה שלך אל מחשבות על אהבה אם פעם תזכרי בי ואולי כשתחזרי אז נמצא לנו עוד יום אחד להיות רק טעם שנותר בי כמו סופה מן המדבר באת ועכשיו את רחוקה ובלילות הראשונים אני חיפשתי לי אישה או מנגינה שתלווה אותי השתקפויות של אהבה זוכרת הודו הזיות מה שהפכנו להיות עם איזה שאמן מקומי איך את טיפלת בי כמו תינוק עד שנגיע לקצה עד שנתפוס לנו שלווה עד שנסלח כבר באמת עד שנחזור לאהבה ושמש בוקר יום שישי כל בתי הקפה מלאים ואני חי קצת בשבילך עובר בשוק קונה פרחים |
האהבות שהתפרצו עליי בזעם
ננעלו שוב לא יצאו לעולמים
זה לאהוב אותך כאילו שאף פעם
לא נפרדנו לא עזבנו ידיים
האהבה שלך אליי זרמה כמו נחל
האהבה שלי אלייך הייתה שלי
בחלומות שלי אני מתגעגע
אז קופץ לשתות קפה אצל ההורים
וחשבתי שאולי תרצי לדעת
עוד שואלים מה את עושה מה עניינים
האהבה שלי תמיד קצת משוגעת
רוצה לריב מכות כשכולם כבר ישנים
לבחור בטוב שבעולם ממש כמו פעם
לאן ברחנו כשהיינו ילדים
הזמן עובר ומדייק את הגעגוע
גופך נמתח מן הכרית עד הפרקט
בסיפורים שלך הטוב תמיד ניצח
בווידויים שלי אני הלכתי לקראתך
פתאום חושב על מה שיש לי להציע
לא ממהר להאמין לניצחון
אל תנסי שוב להגיד שלא היינו
כי היינו והיינו בגדול
בחלומות שלי אני מתגעגע
אז קופץ לשתות קפה אצל ההורים
וחשבתי שאולי תרצי לדעת
אני חולם עלייך כבר שלוש שנים
האהבה שלי תמיד קצת משוגעת
רוצה לריב מכות כשכולם כבר ישנים
ומפזם את “לה בוהם” באמצע לילה
למה הקשבנו כשהיינו ילדים
וכל העיר אולי כבר חיה על כנפיים
אנשים טסים אל תוך הבניינים
וחשבתי שאולי תרצי לנסוע
ללטף נמר לאיזה מומנט רוחני
ועוד אוהב אותך אפילו שבינתיים
את מתרגלת אהבה ולא איתי
כותב לך שיר מלב העיר אווו בינתיים
שלא תדעי בדידות כזו אף פעם בחיים
מגיע איזה קול מוכר
והשיחות בלילה
זוכר איך רק ביקשתי ממך - זמן
נמלטים בחושך
נושאים תפילות בלי לראות אותך
רק ילדים שהתבלבלו בדרך
רוצים להיות רק בני אדם
בכל זאת באת אליי
ולפעמים בלילה
נוסע לחפש אותך
והשיחות בלילה
זוכר איך רק ביקשתי ממך - זמן
המחוות שלה מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן
היא מזמינה אותי לארוחת בוקר
אני מזמין אותה לחנוכת בית
היא אף פעם לא תהיה שלי
אולי תהיה קצת לידי
וגם זה לא בטוח
כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגללו אני מוכן להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב
כל היום אני הולך ונזכר
ברחובות של פאריז איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
התעוררתי ושוב זה נגמר
(אבל)
היום אני יוצא
היום אני עושה מעשה
מישהו זרק לי גלגל הצלה
ואמר אהבה זה דבר מדבק
היא כותבת לי שורות קצרות
ואני עונה במגילות
המחוות שלה מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן
היא מזמינה אותי להזהר,
אני מזמין אותה להשאר.
היא מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר.
כמה מתוק ומריר הכאב...
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.
גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.
כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.
|
||
כבר בלעת הכול
וכלום לא השתנה
אותו חיפוש אותה שריטה
הייאוש והתקווה
ואין שומר בעולם
ואין עוד בית חם
אין עוד בית חם
כל יום כמו נס
שמור עליה
אני מבקש
בקושי מסוגל לנשום
שמור עליה שמור קרוב
עוד מעט כבר מחר
אתה מושך את השמיכה ונזכר
החלום לא נגמר
וכמה זמן נשאר
כמה זמן עוד נשאר
אז תטפס על ההר
ותדבר עם ההוא שאפשר
כי כבר בלעת הכול
וכלום לא השתנה
כלום לא השתנה
כל יום כמו נס
שמור עליה אני מבקש
בקושי מסוגל לנשום
וחושך מעל פני תהום
|
|||
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב.
היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל
איש מאוהב,
עומד בצד ומסתכל.
והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר
השפתיים לוחשות ללא מנוח
לא דומה לאף אחת.
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך
מי שאת רוצה יבוא
אל תלכי עם מי שלא.
תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.
יש לך זמן לגדול, כמה יפה את
קחי את העולם כמו פרי
קחי כל מה שאפשרי
אין אחת כמוך, את כבר יודעת
שתוכלי תמיד לבחור
כל מה שתרצי לזכור.
תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.
יום אחד יבוא מי שחיכית לו
מי שאת רוצה יבוא
עם מה שאת אוהבת בו.
תעשי רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב.
קירשנר רצחה את אלברטו ניסמן
הרבה יותר מעניין
איפה כולם???
הלכו
כשפתחת את הדלת, כבר ידעת שאסור היה לך לפתוח אותה.
איך ידעת?
כי על הרצפה היה מונח מכתב בכתב ידך.
במכתב היה כתוב:
"אם אתה קורא את זה, נכשלת."
נכשלתי במה?
בלפתוח את הדלת.
אבל אם כתבתי את המכתב לפני שפתחתי את הדלת, איך ידעתי שאפתח אותה?
כי כבר היית כאן.
מתי?
מחר.
איך אפשר להיות כאן מחר?
זו בדיוק השאלה ששאלת כשמצאת את המכתב בפעם הראשונה.
איזו פעם ראשונה?
הפעם שבה עדיין האמנת שיש פעם ראשונה.
למה הפסקת להאמין?
כי בכל חדר שמצאת היה מכתב נוסף.
ומה היה כתוב במכתב הבא?
"אל תשאל מי כתב את המכתבים."
אז שאלת?
כמובן.
ומה גילית?
שהשאלה עצמה היא המלכודת.
איך שאלה יכולה להיות מלכודת?
כי ברגע שאתה שואל "מי כתב את המכתבים?", אתה מניח שמישהו כתב אותם.
אז אולי אף אחד לא כתב אותם?
אם כך, מאיפה הם הגיעו?
אולי מהעתיד.
אבל מי בעתיד כתב אותם?
אולי אתה.
אם אני כתבתי אותם, למה אני מזהיר את עצמי?
ממה אתה מנסה להגן על עצמך?
לא יודע.
אז למה המשכת לקרוא?
כי במכתב האחרון היה כתוב:
"החדר הבא יכיל את התשובה."
והוא הכיל?
כן.
מה הייתה התשובה?
שהחדר הבא יכיל את התשובה.
אז מעולם לא מצאת תשובה?
מצאת אלפי תשובות.
למה אתה קורא להן תשובות?
כי כל אחת מהן פתרה את השאלה הקודמת.
אז למה המשכת?
כי כל תשובה יצרה שאלה חדשה.
ומה הייתה השאלה האחרונה?
למה אני עדיין ממשיך לפתוח דלתות?
ו... מה התשובה?
...
למה אתה חושב שאני מספר לך את הסיפור הזה?
כי גם אתה עומד עכשיו מול דלת.
והשאלה האמיתית היא לא מה יש מאחוריה.
השאלה היא:
מי הניח שם את הידית?
ואם כבר שאלת את זה —
למה הנחת שמישהו בנה בכלל את הדלת?
כל הכבוד לה!
למרות שלא קראתי את זה.
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי 
חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)
ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.
ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.
כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?
אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.
אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......
אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.
פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה.
בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?
בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.
אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.
ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.
אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.
ובכלללללל
אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?
אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.
((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.
ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.
והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!
ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))
לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.
צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.
שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.
(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).
אגב,
אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.
איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו
אז דיברנו
ושאלתי
והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב
ואמרתי שיענה מה שהוא חושב
והוא הסביר
והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך
וניסיתי להבין ככל יכולתי
בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת
ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה
ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר
אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית
ואולי זה גם האופי
ושוב הקשתי
ושוב ניסה לתרץ
אז בסדר נו הבנתי
אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה
זה חרא
