עוֹד שָׁמַעְנוּ בָּזֶה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוֹסִיף לְבָאֵר הָעִנְיָן הַנַּ"ל מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל ואמר, כי השם יתברך אוהב משפט (ישעי סא, תהלים לז) וְגַם הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, אַך אַהֲבָתוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמִּשְׁפָּט (עיין זוהר אמור צט) ועל כן, כשמידת הדין מקטרג על מי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְלִי לְהַנִּיחוֹ לִכְנס לְדֶרֶך הַחַיִּים, לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וּלְדֶרֶך הָאֱמֶת, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, עַל כֵּן הוּא יִתְבָּרַך מֻכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת לְמוֹנְעוֹ מִדֶּרֶך הַחַיִּים כְּפִי הָרָאוּי לוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, עַל פִּי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט, כִּי הוּא יִתְבָּרַך אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת הַדִּין כִּי הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל. אַך מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל, מָה עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי הוּא מֻכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים עַל הַמְּנִיעוֹת לְמָנְעוֹ מִן הָאֱמֶת מֵחֲמַת הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל. עַל כֵּן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נוֹתֵן רְשׁוּת לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת אֲבָל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת, וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכוֹל לִמְצא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה כִּי שָׁם הָאֱלקִים כַּנַּ"ל.

מחשבה – אני בהחלט חושב על זה, ויצא לי ללמוד קצת על שרירים שונים בגוף, אם זאת הכוונה...

זמן – בערך 15־30 דקות ביום כמה פעמים בשבוע

כשמישהו נמצא בדיכאון, הוא לא יכול לעסוק בפעילות גופנית

אפשר להיכנס לדיכאון גם אם עוסקים בפעילות גופנית, ולאט־לאט נגמר הכוח בהדרגה

לכפות על עצמי פעילות גופנית כשאני במצב רוח רע ובלי חשק מעולם לא עזר לי בכלום.

מה שכן, כשבן־אדם מתעניין בפעילות גופנית, יש לו חשק, זה נחמד לו והוא משקיע בזה, וגם עושה את זה בקצב שמתאים לגוף שלו, זה יכול בהחלט לשדרג את רמת החיים ומצב הרוח.

לא כתבתי דיכאון, כתבתי דיכדוך- ויש הבדל בין השניים.

ויש מצב שזה מאד אינדיבידואלי.

אבל ידוע שהרבה פעמים בזמנים של סטרס, פעילות גופנית עזרה מאד לשחרר את זה ולשפר את מצב הרוח.

יכולה לעזור.

לא תמיד זה אפשרי, ולא תמיד זה עוזר, אבל לפעמים כן.

גם השיטות האחרות עוזרות רק בחלק מהמקרים.

שהיו לי מצבים שהייתי על הפנים, ובאמת בלי חשק לכלום ורק רוצה וכו' וכו' וכשקמתי והלכתי להתאמן אז אתה חוזר מחודש ומלא כוחות(לא פיזיים כמובן, נפשיים).

אבל זה בגלל שאני גס ועב ומלא בגשמיות וריק מתורה ולכן מה שממלא אותי זה אימון אבל יכול להיות שלאדם רוחני באמת לא תהיה אפקטיביות.

אני מתאמנת קבוע.

ביולוגית זה מייצר דופמין, שזה הורמון שמקפיץ את רמות האושר.

מסיימת אימון תמיד באורות גבוהים, גם אם התחיל בבאסה.

משמח לקרוא שאת נהנית מזה.

היו תקופות כשהיה לי מאמן אישי, שרציתי למות אחרי אימון.

עד שגיליתי מה עושה לי טוב ואיזה תרגילים

ואז סגרו את המקום שהתאמנתי בו. 

היום - חצי שעה הליכה (משתדל) בערב. ואימונים שאני זוכר בבית. לא מצליח כל יום. בגדול אמרתי אז למאמן שהוא הצליח להוסיף לי כל לילה שעת שינה שלמה.

המשמעות של מקרר היא התפקיד שלו- לקרר אוכל.

המשמעות של אדם היא התפקיד שלו בעולם. ואותו הוא צריך למצוא כל אחד והסיבה שנוצר . אינדיוידואלי 

אפשר למצוא בתוך הקושי

וגם כשהכל בסדר

מהדברים הכי קטנים בחיים

ועד הגדולים

במסע האישי שלך

ובנתינה לאחרים

משמעות זה הדברים הנסתרים, העמוקים

שהנשמה

או אם תרצה

המהות הפנימית שלך

מחפשת כל הזמן

בלי שתתכוון

בלי שתדע

אז מילה סופית אין לי

אבל אולי זה נותן כיוון

משמעות זה השייכות לתמונה גדולה יותר (אולי הגדולה, בה"א הידיעה).

בדר"כ זה יבוא לידי ביטוי בהשפעה על דברים אחרים או אנשים אחרים. יחס בין הדברים. ההיפך ממיותר.

אבל זה לא הכרחי, כלומר ייתכן ואדם רק "לוקח" מהתמונה הגדולה, אבל הקשר הזה הוא יוצר משמעות.

למשל, אדם שיחיה בודד על אי ויפסל קדירות להנאתו. עצם היצירה, שיש לה ערך בעולם מצד עצמה, תוכל להיות משמעותית עבורו.

לא בטוח במה שכתבתי. אלה רק הגיגים ופתילים של מחשבה.

כלומר זה שאתה יוצר משהו, היצירה נותנת משמעות?

מהו הערך המטפיזי-נשגב-רעיוני-מוחלט של מעשיי, רגשותיי, מחשבותיי כו' (כולם נמצאים בסוף במימד הפיזי)

וכנגזרת מכך, מהו המטא־אימפרטיב הגלוי או הסמוי שאמור להכתיב את פעולותיי – כיוון חיים, מטרה, פילוסופיית־על

יש הרבה דרכים להתמודד עם השאלה הזאת,

יש כאלה שמתרכזות במימד של יחסי גומלין בין אנשים (או יצורים חיים בכלל), ברוח ה"אובונטו" (אני אנושי כי אתה אנושי),

יש כאלה שמתרכזות ביחס של האדם אל הקודש וסמליו, בהגדרה צרה או רחבה

וכן הלאה

פילוסופיות הדוניסטיות עסוקות אמנם בפסואודו־משמעות, אם המשמעות היא הנאה (גופנית, רגשית, רוחנית) אפשר פשוט לקרוא לזה "הנאה" ואין צורך במילה משמעות מה גם שהנאה אינה אימפרטיב.

למדתימGpt...

עשית לי סדר בפילוח לסוגי התשובות. תודה

אבל אין לך תשובה אישית לשאלה הזאת?

אני לא יודע כמה היא נכונה, אבל זה מה שיש לי וככה אני חי.

אני מאמין ביהדות לכן אני מאמין גם שהערך של המעשים שלי נמדד לפי קנה המידה של היהדות.

ברמת המיקרו, האימפרטיבים שלי הם אלה של היהדות (להניח תפילין, להתפלל, לא לעשות שטויות, כו').

ברמת המקרו, כלומר איזה אימפרטיב־על, מטא־כיוון לחיים, מה שקוראים לו "משמעות החיים" או משהו כזה, אני לא תופס את זה באופן הישגי־לינארי־מוגדר, כמו תיקון מסוים שאני צריך לעשות או משימה שבשבילה באתי או משהו מיוחד שבאתי ליצור או להביא לעולם. 

עברתי הרבה בלגן בחיים לכן המוח שלי פשוט לא חושב במונחים של משימות, מטרות, שאיפות, אבני דרך, זה לא עובד ככה אצלי.

יצא לי להיחשף לכל־מיני פילוסופיות ניהיליסטיות־דיכאוניות, גם לחוות אותן בעצמי. בימים האחרונים יצא לי להרהר ביצירה שבה הגיבור מתחיל עם ילדות סבירה, שאיפות גדולות, חלומות גדולים, אהבות, ובהדרגה איטית הכל הולך ומתנפץ וקורס וצולל לתוך תהום אינסופית, דרך המון אכזבות וטראומות. התוצאה היא שהגיבור הופך לדמות ניהיליסטית ארסית שנעה בין הרס עצמי להרס אחרים, משהו בין מרושע לעצוב.

המסקנה שלי היא שניהיליזם הוא פשוט תוצאה ישירה של קריסת הנרטיב ההישגי. באחת הסצנות ביצירה, יש starfall, ודמוּת שואלת את הגיבור מה הוא היה רוצה. הגיבור עונה שהוא לא רוצה דבר, שהוא שונא משאלות, והמשאלה שלו היא שיפסיקו לנפול כוכבים. בקיצור, קריסה של הנרטיב החלומי, של הרעיון שאפשר להביע משאלות ולהשיג אותן, שאפשר להשיג מטרות כלשהן, או שלמטרות יש חשיבות. וכיוון שאין אפשרות להגשים חלומות בעולם הזה, כיוון שהכל מתרסק תחת היד האכזרית של הגורל, אין שום טעם בחיים.

הבעיה של הגיבור היא שהוא פשוט נתקע שם, והוא לא יכול לדמיין שום נרטיב־חיים בלי הדפוס של חלומות והגשמתם.

גם אני הגעתי לנקודה דומה, אחרי שהאפיזודות הדיכאוניות שלי ריסקו כל דבר שניסיתי לעשות או להשיג, אבל אז פשוט הגעתי למסקנה שאפשר ללכת לפי נרטיב אלטרנטיבי שבכלל לא משתמש בעולם המושגים הזה. 

במקום "תיקון" או "משימה" אפשר פשוט לקרוא לזה "טיול" או "דרך". רואים דברים, שוכחים דברים, רואים דברים חדשים, מתלהבים מהם, אחר־כך עוברים למשהו אחר, אין "מטרה" או דחף פנימי "להגשים" איזה משהו אלא פשוט לזרום עם זרם החיים, ולנסות להיות כמה שיותר בהרמוניה עם מה שהולך כרגע. כמו ביקור במוזיאון מאוד גדול. יש תערוכות שממש לא מוצאות חן בעיניי או ציורים מטרידים לכן אני מעדיף לשמור מרחק. יש דברים יפים שאני אוהב לבהות בהם הרבה אבל אין לי בעיה לעבור הלאה ולתת להם להפוך לזיכרון שיתפוגג בהדרגה. וזה ממש עובד.

הגיבור ההוא מזכיר לי מהמר כרוני שכל הזמן שם את כל הז'יטונים בפוקר ונדהם שהוא מפסיד כמעט תמיד. אני פשוט לא מהמר, לא כזה אכפת לי מ"זכייה", אני מעדיף ליהנות מהרגע או לבהות בחלל או לעשות את מה שאני צריך לעשות כרגע.

אני מדמיין אותך יושב באיזה משרד בבניין רב קומות יוקרתי עם חליפה vau (ר"ל וואו) ומחלק הוראות סתם כי אתה יודע מילים גבוהות.

"ביטון סיימת את המטלה המטפיזית שנתתי לך?"

"יוני אמרתי לך שהמאמר הזה לא ערוך מטא אימפרטיבי"

"ציון הפסואדו משמעות של המחקר שלך לוקה בחסר, דרוש תיקון, חכה שניה..

..איריס?! איפה הקפה שלי?"

אם בעלך משרת מילואים פעיל אז אתם זכאים (גם את כבת זוג) לכרטיס אשראי 'בהצדעה' שהוא ללא עמלות בכלל.
 

יש גם מועדון צרכנות 'בהצדעה' שמאוד דומה למועדון של ההסתדרות (כמעט זהה) ויש שם כל מיני הטבות. זה בחינם לכן כדאי להירשם גם אם לא קונים או מתכוונים לקנות שם.

(ויש כרטיס אשראי "אשמורת" בלי עמלות למורות ועובדי משרד החינוך, אבל נשמע שפחות רלוונטי לך..)

אחרי השנה הראשונה אפשר לבקש והם ממשיכים את ההטבה

אם לא אפשר לבטל 

אנחנו במועדון הוט בלאומי ללא עמלות.

לגבי כרטיסי אשראי יש הרבה מאוד בלי עמלות כמו שכבר פירטו כאן אשמורת, בהצדעה, הוט ועוד.

אני חושב שבנק one zero יש לו מסלול מאוד רזה ובנק הדואר גם.

ישראל למסלול עמלות סביר:

https://boi.org.il/information/fees/

כתנאי בהכנסה מסוימת ולעיתים גם הוצאה מינימלית אם לא נמצאים בתחום עבודה שיש איתו הסכם או סטודנטים.

בכל מקרה, ככלל לא מומלץ להוציא עוד מאה ש''ח בחודש כדי להיפטר מתשלום של 10.

בהצלחה, חשוב לבחון את ההתנהלות הפיננסית 

כובשים, מטהרים, עוברים הלאה.

אין כוחות להחזיק ברצף שכונות שנכבשו.

החמאס חוזר ומשתקם, שוב מארגנים טיהור וחיסול, ושוב עוזבים כעבור זמן.

אלו שכונות טרור שנכנסים אליהן בפעם הרביעית או החמישית  כבר

פעם רביעית ג'באליה

ממה שהיה לו לפני הגירוש מגוש קטיף.

שליטה בעזה תהיה ברכה לעם ולעולם.

או אנערף כלשהו

הפיזיקה מאחורי זה פחות חשובה מהצורך בפתרון

המון זמן שלא צפיתי, אלה הזכורים לי ביותר.

מסודר לפי ז'אנר, מה שמודגש מאוד מומלץ.

פילם נואר:

– Double Indemnity (1944)

– The Big Sleep (1946)

מתח / פעולה:

– The Shawshank Redemption (1994)

– The Rock (1996)

– Stalingrad (1993)

– Son of Saul (2015)

– Defiance (2008)

– Devil's Pond (2003)

– Hotel Mumbai (2018) – אני זוכר איך הייתי בהקרנת הבכורה עם המשמר האזרחי... היו ימים נחמדים.

קומדיה:

PK (2014) – סרט הודי מדליק

כללי:

– Die Welle (2008)

אחר:

– Chungking Express (קולנוע קנטונזי)

– Crouching Tiger, Hidden Dragon (סרט wuxia סיני)

אנימה:

– Summer Ghost

– Kono Sekai no Katasumi ni (מאוד מיוחד)

שולח קישור לletterboxd שלי למקרה שתתעניין בטעם הקולנועי שלי: kookipakuki’s profile 

גם אני לא ראיתי סרטים המון זמן. האחרון שראיתי היה לפני חודשיים ויצאתי ממנו במיאוס - V for vandetta

הערב החלטתי שאני צריך לראות סרט שאצא ממנו ברוחב לב. כלומר לא כל האפלים והמזעזעים שאהבתי בעבר.

חשבתי שאני יכול להגיע לרוחב לב מהסרטים של יורגוס לנתימוס (שעוד לא ראיתי אף אחד מהם יש לציין, אבל שמעתי בשבחיהם וכשאני מדבר בהשתוקקות על אומנות - הרבה ממליצים לי עליו). אבל בגלל שהוא אכזרי אני חושש קצת.

הכיוון לפני שקראתי את הודעתך היה יפני בכל מקרה. חשבתי אולי סוף סוך לראות את שבעת הסמוראים (בינתיים ראיתי רק סרט אחד של קורסאווה - Ran, ועוד סרט יפני מפורסם - חרקירי של קובאיישי. ועוד סרט שאני לא מצליח להיזכר בשמו ובשם הבמאי אבל גם יפני עתיק - על חטיפת ילד או משהו).

אפשרות נוספת היתה לראות סרט של מאמורו האסודה. אהבתי מאוד את Wolf children וBoy and the beast. 

חשבתי לראות את Belle שעוד לא ראיתי.

---

המלצותיך - 

- את חומות של תקווה אצטרך לראות שוב. ובכללי - דחוף להתחיל לקרוא את קינג.

- הנחשול אופציה מעניינת ואין סיכוי שיש לי סבלנות כרגע לקולנוע הודי, בטח לא לקומדיה. 

- פילם נואר עוד לא ראיתי כלום אז אני חייב להתבייש בעצמי. ניסיתי לשכנע את אחי לראות האזרח קן אבל הוא אמר לי שזה סרט מיותר שרק פלצנים רואים.

- וואו, The rock ראיתי באיזה כיתה ו'

כל השאר - אגגל ואשמור למזכרת

תודה אחו יקר

– קולנוע הודי טוב זה משהו, אבל צריך מצב רוח ספציפי שבשביל זה. נזכרתי עכשיו בסרט בשם Dangal שזה סרט ממש נחמד, פחות קומדיה יותר נרטיב.

– הנחשול זה באמת סרט חמוד, מסוג הסרטים שהמורה להיסטוריה או לאנגלית הייתה מקרינה בכיתה. (זמנים מודרניים ראית???)

– הייתה תקופה שהייתי ממש מכור לנואר, שמע זה ז'אנר מכונן.

בינתיים קבל עוד כמה שנזכרתי בהם

– Out of The Past (הפילם נואר הכי טוב שתראה בחיים. עד שמצאתי את השם שלו כבר שכחתי את כל שאר ההמלצות שרציתי להוסיף)

– Hotarubi no Mori e (סרט אנימה פצצה שמבוסס על one-shot shoujo כך שזה די ייחודי ואינדי כזה)

"נשמה" אחלה סרט.

הקול בראש מומלץ.

אם כבר ביקשת שמו"ס, אז זו הזדמנות מצויינת....😉

באמת נשגב מבינתי מדוע יהודי מחפש תרבות בתרבויות של גויים....לא אומר את זה כקטרוג או כשפיטה ח"ו, אלא כשמו"ס שאולי יעזור לך לחזור בתשובה....😉

מעריך מאוד את הרצון הטוב שבשמו"ס. אני לא ציני, באמת מעריך. רגע, מדובר במשחק מילים על סרט מצויין = סמו"צ = שמו"ס??? אם כן אז מצדיע 🫡

אני חושב שהניק שבחרתי לי הוא הטעייה קבועה במידה מסויימת; אינני צדיק (אולי לחדי ההבחנה המילה 'עלום' תתן איזה פשר).

אני אוהב קולנוע כי זה נותן איכות שאני לא מוצא בתורה (איכות = לא על הסקאלה של יותר או פחות, אלא כמו סגנונות שונים, איכויות שונות זו מזו). אני עושה המון טעויות ורואה הרבה סרטים *רעים* וגם לא צנועים ועוד שלל שטויות, אבל עוד לא מצאתי אלטרנטיבה לכך בתרבות העברית כפי מה שמתאים לי ומשמח אותי.

אני גם קורא המון ספרות חוץ, בעיקר אירופה. לאחרונה אני שם לב שבתשתית הדברים יש אקסיומות מאוד מאוד לא יהודיות שגם הן נכנסות לבלנדר ומזיקות, ובכל זאת אני ממשיך לקרוא. אולי ניחנתי בנפש/נשמה קוסמופוליטית אוניברסלית, ולכן אני נמשך החוצה. אולי זה מופע בוסרי ולא מכוון של תכונה יהודית המבקשת להעלות ניצוצות?

מעריך מאוד את הכנות!

יותר ממה שצריך לעודד לצרוך תרבות יהודית

צריך לעודד לייצר אותה

למרות שאח שלי אמר לי והסכמתי איתו שיש בעיה רצינית בסרט - 

הבעיה שם היא מונח קולנועי שנקרא "קריין בלתי מהימן" (Unreliable narrator)

בסופו של דבר, בזמן הצפייה בסרט אני מנסה להסיק מסקנות ולאחוז בפשט רק על פי מה שנגלה לי. מוצגות לי סצנות והן מתווכות לי מנקודת המבט של הקריין

יש משהו מעט "מרוקן" או משמים בחשיפה של זהותו האמיתית של קייזר סוזה, לא בדיוק של פיצוח תעלומה אלא קצת של הונאה. 

בכל מקרה אחלה סרט וזכור לטוב

הקטע שמציגים אותו מאחורה כאילו הוא אינדיאני כזה