תגידו לי שכן, בבקשה, תגידו לי שכן.
עוד 26 ימים. נטו. ככה. 26. זה כלום בכלל.
כמה זה כמה אלפים מתנקזים ליום אחד?
פעם קודמת זה היה מיד אחרי שאמרו לי ש**** נפטרה. ברצינות שקלתי פשוט לקום וללכת. אבל נשארנו. אולי לא בשיא השמחה כמו שמצופה מהמעמד. אני מסתכלת על התמונות וכל מה שרואים משם זאת סערת רגשות. מצד אחד השמחה. כל חיי שאפתי לרגע הזה. מצד שני עצב. וכאב. והלם. ואובדן. ומבט מבולבל כזה של מי שפגש כבר במוות, העיף אותו ועכשיו נתקל בו שוב, מעבר לפינה.
משעשע אותי לדבר על הפעם הקודמת ועכשיו. משעשע? מזעזע. אני מפחדת ממש. זה לא אמור להיות ככה. פשוט לא. משהו לא תקין בסיפור.
וידוע לי בדיוק מה. זאת הבעיה בעצם.
הפעם זה לא יהיה כך. אני מקווה. נחליף מיקום. לאווירה קצת יותר אופטימית. נעז אולי לחשוף ליותר אנשים.
אוף. הבלבול הזה. שיהיה סוד. אבל מצד שני הרב אמר לפרסם. מה עושים. קשיא.
עשרים ושש ימים. מה יקרה?
אני מסירה אחריות. אבא - זה בידיך.
- לקראת נישואין וזוגיות