"מרה"? פלסטר?..
עצה טובה,לדעתי - לתת לה להמשיך למצוץ, ולא לעשות מזה ענין.
אם מוצצת, כנראה שזה עונה לה על צורך נפשי. אם בגיל מאוחר יותר רואים שזו סתם "אינרציה", אפשר לנסות בנחת שוב.
[כך אמר ד"ר יואל וייסברג ז"ל, רופא שיניים מירושלים: מוטב שיניים עקומות מנפש עקומה..]
זו כבר לא בעיה שלה....
צריך לראות מה מול מה.
אם אפשר לשכנע אותה בנחת, מה טוב.
אפשר לומר לה שכדאי להשתדל קצת פחות. חבל שהשיניים תתעקמנה. להציע אולי רק כשהולכים לישון, ושניתן משהו טעים במקום זה.
להציע בקצרה. בחביבות. לא לעשות מזה ענין. כי אם היא באמת צריכה את זה, אז כמה שנלחמים נגד, היא "עומדת על נפשה".. מרגישה שרוצים לקחת לה משהו חשוב..
גם בגיל הזה, וגם מאוחר יותר, יכול לדעתי להיות צורך נפשי.
את צודקת, שלפעמים כבר סתם הרגל, "אינרציה", ציינתי שיש להבדיל בין המקרים.
מעולם לא שמנו לילד "מרה" על אצבע...
וילד מפסיק מעצמו עם אצבע/מוצץ - אין בעיה..
העובדה היא, כנראה, שרוב הילדים מפסיקים מעצמם, בגיל לא מידי מאוחר, ואפילו בלי שימת לב מיוחדת של ההורים.
אז יתכן שמי שמאחר יותר, יש לו סיבה "פנימית", מלבד כשרואים שזה כבר סתם הרגל-לעיסה.
קשה לדעת..
מלבד מה שגידלתי כמה ילדים.. גם מעבר לכך.
כך שאם "לא שמעת מעולם" - אז הנה, את יכולה לשמוע..
אבל לא לדאוג - לרוב זה הרבה-הרבה קודם..
יש לי 2 ילדים שמוצצים אצבע. בת 6 ובן 3.5
לדעתי, לא חושבת שצריכים ללכת על זה בכוח. צריכים ללכת בדעה אחת עם הילד/ה. שזה יבוא ממנו.
גיל 4- עדיין צעיר לדעתי בשביל זה.
באמת לא מצליח בגיל 4 זה ממש קטן.
מה עזר לנו-
ילד בן 6 מוצץ, הסברנו לו שבמשך היום בכיתה, ובבית לא מוצצים.
אחרי שהיה ברור לנו שהוא מוכן ומבין חשבנו מה יעזור לו.
תקופה מסויימת שמנו מרה (בהסכמה שלו בלבד!!! עם מבצע ופרסים!!!) אחר כך הוא ביקש שנפסיק.
היום ההסכם שלנו זה תזכורות- כל פעם שהוא מוצץ אנחנו מבקשים ממנו אל תמצוץ. גם בלילה אחרי שהוא נרדם אני מוציאה לו את האצבע מהפה.
לאט לאט יש שיפור.
ואכן-מנסה לעזוראנחנו גם עשינו מבצעים וכאלה.
בת ה-6 בד"כ מוצצת רק בלילה וביום - אם שכחה- מזכירים לה והיא מוציאה. מרצונה ובהסכמתה.
זה יִצור קונפליקט.
היא תפסקי קצת, בשביל המתנה. אח"כ תחזור לזה, בסתר מן הסתם. וכך "תתחנך" שצריך להסתיר דברים מאמא..
לא חייב להיו - אבל זה תרחיש סביר.
רעיון כזה, אפשר לעשות כשהמצב בשל לכך לגמרי מבחינתה, ורק צריכה איזה "פוש" כדי להפסיק הרגל.
זו ענ"ד.
בכיתה א' נגמלתי בעזרת מבצע פרסים, באמת הצלחתי לא למצוץ אצבע חודש וקיבלתי את הפרס והכל היה טוב. אבל כמו שאומרים על סיגריות שאין דבר כזה גמול, יש מכור שאינו משתמש... ככה גם אני חזרתי לאצבע. בכיתה ג' עברתי דירה ואז הבנתי שילדה בגילי לא אמורה למצוץ אצבע והתביישתי מהחברה החדשה, אז בבית ספר בכלל לא מצצתי, וגם לא הרגשתי צורך למצוץ בסביבת חברות. רק בלילה הייתי מוצצת ואם ישנתי אצל חברה כיסיתי את הראש בשמיכה ומצצתי מתחתיה. סבא וסבתא שלי מאוד לא אהבו את זה, ובשלב מסויים הם לא הרשו לי למצוץ אצבע בבית שלהם, זה ממש לא עזר, פשוט מצצתי כשהם לא הסתכלו. כנ"ל לגבי הדודים והמשפחה המורחבת.
האצבע ענתה לי בהחלט על צורך נפשי ואני ממש לא מתחרטת שמצצתי עד גיל כל כך מאוחר. ניסיתי להיגמל והגמילה הייתה קשה, המון שנים מצצתי אצבע לפחות בלילה, וגם כשהרגשתי מצוקה. כשנגמלתי זה לא היה כי כבר לא הייתי צריכה את זה אלא כי החלטתי החלטה נחושה להיגמל והייתי מספיק גדולה לממש את ההחלטה. עזר לי מאוד ללעוס מסטיק במקום. אבל עברתי בהדרגה לכסיסת ציפורניים שלצערי נמשכת עד היום במצבי לחץ. (ומנסיון זה הרבה יותר גרוע...).
השיניים שלי בסדר גמור ולא עברתי טיפול אורטודנטי, הם אמנם התעקמו מהאצבע אבל התיישרו באופן טבעי עם הזמן.
מרה זה דבר איום ונורא, אם בטעות נוגעים בלשון או בשפתיים הטעם שלה לא עובר חצי שעה אבל היא לא ממש עוזרת להיגמל. בעיקר צריך רצון להיגמל, כשיהיה רצון זה יבוא.
אם ילד שלי ימצוץ אצבע אני אתן לו, אני יודעת שזה היה לי טוב, עד כמה שזה נשמע לך מוזר... בכל מקרה אני בחיים לא אעליב ילד או אכעס עליו כי הוא מוצץ אצבע זה פשוט יגרום לו למצוץ כשאני לא מסתכלת. (פעם כשהתארחתי אצל משפחה אמרו לילדה הקטנה שאני לא ארצה לשבת לידה אם היא מוצצת אצבע... כמה שזה לא יפה להתערב בחינוך אני סירבתי להסכים עם אמירה כזאת מקוממת...).
שאכן את "לא מבינה משהו" בכיוון הזה... כי יש לך הנחה שמערערת מראש על כך שיש בכך צורך נפשי, ושזה מועיל לילדים מסויימים.
הרי היא, ולא רק היא, מעידה על עצמה שזה היה צורך נפשי אצלה, שזה עשה לה טוב.
הסיפור "עצוב", בדיוק מהסיבה שאנשים סביבה החליטו שהם יודעים יותר טוב מה טוב לה, והדבר היחדי שזה גורם, זה "להסתיר" (אגב, זה לא "פחד מחברה". החברה בענין הזה מהווה גורם מאזן טוב. ילד מבין מגיל מסוים, שבחברה יש קודי התנהגות מסויימים. בית צריך להיות יותר מכיל).
מה ש"לא היה נחמד", זה רק היחס של הסביבה, המשפחה. לא עצם הענין.
ולמיטב קריאתי, היא לא תיארה תהליך כמו "גמילה מסיגריות"... הפוך: את זה היא אמרה על הנסיונות לגמול אותה בכח, בשלב שלא רצתה.
כשהחליטה, אז הפסיקה בכח הרצון של ילד גדול שמחליט שדי. יפה מאד.
זה נכון, שבהיות שעם מוצץ, ילד מרגיש בעצמו בשלב מסוים שלא מתאים (אין צורך "לזרוק" דווקא..), אז במקרה שבאמת כבר אין צורך, קל יותר להיגמל מזה.
וגם בממתקים, אני חושב שלא צריך להיות קיצוניים.
צריך להבחין, האם זה בא סתם מהרגל למתוק - שזה דבר שכדאי מראש להיות מתונים בו. לתת דברים שמתיקותם מעודנת ולא ממכרת -
לבין אם זה בא לפצות על חסר, ואז צריך לדאוג למלא את החסר.
וכפי שכתבתי, אני גם מסכים שבמקרים מסויימים וגילאים מסויימים, זה כבר ענין של "הרגל" בלי צורך ממשי. לא קשה להבחין.
אבל אני לא חושב שזה רק ענין של "השלב האוראלי" שבו מכניסים כל דבר לפה. ולכן אני גם לא חושב שזה פשוט "נשאר" מאז.. לפחות בחלק מהמקרים.
אני חושב שאכן בחלק מהמקרים, זה צורך נפשי של תחושת חום מסויימת, רגיעה. ושהגיל של הפסקת הצורך הזה בצורה זו, משתנה מאחד לאחד. לא דווקא בתלות ב"שלב אוראלי". ובוודאי גם האוירה הסביבתית, החום והביטחון והרגיעה שילד חווה מהסביבה, יכולים להשליך על הענין. גם אישיותו הפרטית.
אני לא מסכים עם הגדרה קיצונית של "תלות" ו"גמילה". לא נראה לי כך.
ואני לא חושב שזה בהכרח "הרגל לא בריא". ההגדרות הללו דוגמטיות מדאי.
אני לא ראיתי עדויות של ילדים על "נזק נפשי" שנגרם להם בגלל הצורך להסתיר. לכל היותר, התמודדות, קטנה, כמו עוד דברים, וקצת אי נוחות. ראיתי - גם כאן - עדויות הפוכות.
[לא ראיתי מי ש"האשים את החברה". ההיפך, אמרתי שלחברה יש השפעה מאזנת, כי היא גורמת שילד יבין שיש זמנים ששם זה לא שייך]
אני ראיתי ילדים, גם עם מוצץ וגם עם אצבע, שפשוט גמרו עם זה כשלא הרגישו צורך מיוחד. לא בגיל מבוגר. וללא כל "אמצעי לחץ"..
ואכן, כל אחד יעשה כהבנתו..
הרבה ילדים זה כך.
וטוב מאד שהכחשת כשאמרו לילדה שלא תשבי לידה אם היא מוצצת אצבע. רחמנא ליצלן להעליב ילד כך. שיטות של ימי הביניים..
יש ילדים (ומבוגרים) עם חיפוש תחושתי סביב הפה
מצרפת קישור
למה הוא מכניס כל דבר לפה ? - ציפי כץ, המרכז לשיפור תפקודים
כדאי לבדוק עם מרפאה בעיסוק, ויש לזה טיפול עם תרגילים לוויסות.
ואת יכולה גם לתת לה תרגילים בבית. יש גם אביזרים שאפשר לקנות כתחליף. למשל נשכן, מברשת שיניים להתעסק איתה, צמיד סיליקון שאפשר לנשוך, משחקי נשיפה, צמיד מבד מגבת..
גיל 4 - זה נורמלי לחלוטין!
ילדים מרגישים צורך בביטחון של הקרבה הזו של האצבע בפה, כמו תינוק שמוצץ את אמא שלו.
זה שלב אוראלי שלא ממש עובר...
זה צורך נפשי של ממש.
אני מצצתי אצבע עד גיל 9 וחצי, לא התעקמו לי השיניים.
לצערי הפסקתי בגלל לחץ חברתי מצד אח שלי הצעיר (לא במודע),
בחצי שנה הזו פיתחתי הרגל שעד היום אני מנסה להפסיק ולא מצליחה לגמרי - כסיסת ציפורניים.
בהשוואה בין השניים -היה עדיף שאמשיך למצוץ אצבע.
הצורך הזה בביטחון שנותנת המציצה, יכוסה בדרכים אחרות. אם יש לך דרך אחרת למלא את הצורך הזה,
נסי. אם לא - אל תלחיצי אותה!!
היא רק ילדה בת 4!
היה לי הסכם איתם שלא מוצצים בבית הספר או בכלל בחוץ רק בבית ובעיקר רק כשהולכים לישון.
המקרה הכי קשה הפסיק בנסיבות עצובות - שבר את היד ולא יכל למצוץ....
התרחקות של ילדים ממנה בגלל זה, יכולים לצחוק עליה, ריח לא נעים מהאצבע, תלות במשהו חיצוני כדי להירגע..
אני נגמלתי בכיתה ב ואני לא חושבת שבגיל 4 זה חריג!!!!!!!!
יש לה באגודל פצעים? כי אני זוכרת שלי היה....
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
