"מרה"? פלסטר?..

עצה טובה,לדעתי - לתת לה להמשיך למצוץ, ולא לעשות מזה ענין.

אם מוצצת, כנראה שזה עונה לה על צורך נפשי.  אם בגיל מאוחר יותר רואים שזו סתם "אינרציה", אפשר לנסות בנחת שוב.

[כך אמר ד"ר יואל וייסברג ז"ל, רופא שיניים מירושלים: מוטב שיניים עקומות מנפש עקומה..]

זו כבר לא בעיה שלה....

צריך לראות מה מול מה.

אם אפשר לשכנע אותה בנחת, מה טוב.

אפשר לומר לה שכדאי להשתדל קצת פחות. חבל שהשיניים תתעקמנה. להציע אולי רק כשהולכים לישון, ושניתן משהו טעים במקום זה.

להציע בקצרה. בחביבות. לא לעשות מזה ענין. כי אם היא באמת צריכה את זה, אז כמה שנלחמים נגד, היא "עומדת על נפשה".. מרגישה שרוצים לקחת לה משהו חשוב..

גם בגיל הזה, וגם מאוחר יותר, יכול לדעתי להיות צורך נפשי.

את צודקת, שלפעמים כבר סתם הרגל, "אינרציה", ציינתי שיש להבדיל בין המקרים.

מעולם לא שמנו לילד "מרה" על אצבע...

וילד מפסיק מעצמו עם אצבע/מוצץ - אין בעיה..

העובדה היא, כנראה, שרוב הילדים מפסיקים מעצמם, בגיל לא מידי מאוחר, ואפילו בלי שימת לב מיוחדת של ההורים.

אז יתכן שמי שמאחר יותר, יש לו סיבה "פנימית", מלבד כשרואים שזה כבר סתם הרגל-לעיסה.

קשה לדעת..

מלבד מה שגידלתי כמה ילדים.. גם מעבר לכך. 

כך שאם "לא שמעת מעולם" - אז הנה, את יכולה לשמוע..

אבל לא לדאוג - לרוב זה הרבה-הרבה קודם..

יש לי 2 ילדים שמוצצים אצבע. בת 6 ובן 3.5

לדעתי, לא חושבת שצריכים ללכת על זה בכוח. צריכים ללכת בדעה אחת עם הילד/ה. שזה יבוא ממנו.

גיל 4- עדיין צעיר לדעתי בשביל זה.

באמת לא מצליח בגיל 4 זה ממש קטן.

מה עזר לנו-

ילד בן 6 מוצץ, הסברנו לו שבמשך היום בכיתה, ובבית לא מוצצים. 

אחרי שהיה ברור לנו שהוא מוכן ומבין חשבנו מה יעזור לו.

תקופה מסויימת שמנו מרה (בהסכמה שלו בלבד!!! עם מבצע ופרסים!!!) אחר כך הוא ביקש שנפסיק.

היום ההסכם שלנו זה תזכורות- כל פעם שהוא מוצץ אנחנו מבקשים ממנו אל תמצוץ. גם בלילה אחרי שהוא נרדם אני מוציאה לו את האצבע מהפה.

לאט לאט  יש שיפור.

אנחנו גם עשינו מבצעים וכאלה.

בת ה-6 בד"כ מוצצת רק בלילה וביום - אם שכחה- מזכירים לה והיא מוציאה. מרצונה ובהסכמתה.

זה יִצור קונפליקט.

היא תפסקי קצת, בשביל המתנה. אח"כ תחזור לזה, בסתר מן הסתם. וכך "תתחנך" שצריך להסתיר דברים מאמא..

לא חייב להיו - אבל זה תרחיש סביר.

רעיון כזה, אפשר לעשות כשהמצב בשל לכך לגמרי מבחינתה, ורק צריכה איזה "פוש" כדי להפסיק הרגל.

זו ענ"ד.

בכיתה א' נגמלתי בעזרת מבצע פרסים, באמת הצלחתי לא למצוץ אצבע חודש וקיבלתי את הפרס והכל היה טוב. אבל כמו שאומרים על סיגריות שאין דבר כזה גמול, יש מכור שאינו משתמש... ככה גם אני חזרתי לאצבע. בכיתה ג' עברתי דירה ואז הבנתי שילדה בגילי לא אמורה למצוץ אצבע והתביישתי מהחברה החדשה, אז בבית ספר בכלל לא מצצתי, וגם לא הרגשתי צורך למצוץ בסביבת חברות. רק בלילה הייתי מוצצת ואם ישנתי אצל חברה כיסיתי את הראש בשמיכה ומצצתי מתחתיה. סבא וסבתא שלי מאוד לא אהבו את זה, ובשלב מסויים הם לא הרשו לי למצוץ אצבע בבית שלהם, זה ממש לא עזר, פשוט מצצתי כשהם לא הסתכלו. כנ"ל לגבי הדודים והמשפחה המורחבת.

האצבע ענתה לי בהחלט על צורך נפשי ואני ממש לא מתחרטת שמצצתי עד גיל כל כך מאוחר. ניסיתי להיגמל והגמילה הייתה קשה, המון שנים מצצתי אצבע לפחות בלילה, וגם כשהרגשתי מצוקה. כשנגמלתי זה לא היה כי כבר לא הייתי צריכה את זה אלא כי החלטתי החלטה נחושה להיגמל והייתי מספיק גדולה לממש את ההחלטה. עזר לי מאוד ללעוס מסטיק במקום. אבל עברתי בהדרגה לכסיסת ציפורניים שלצערי נמשכת עד היום במצבי לחץ. (ומנסיון זה הרבה יותר גרוע...). 

השיניים שלי בסדר גמור ולא עברתי טיפול אורטודנטי, הם אמנם התעקמו מהאצבע אבל התיישרו באופן טבעי עם הזמן.

מרה זה דבר איום ונורא, אם בטעות נוגעים בלשון או בשפתיים הטעם שלה לא עובר חצי שעה אבל היא לא ממש עוזרת להיגמל. בעיקר צריך רצון להיגמל, כשיהיה רצון זה יבוא. 

אם ילד שלי ימצוץ אצבע אני אתן לו, אני יודעת שזה היה לי טוב, עד כמה שזה נשמע לך מוזר... בכל מקרה אני בחיים לא אעליב ילד או אכעס עליו כי הוא מוצץ אצבע זה פשוט יגרום לו למצוץ כשאני לא מסתכלת. (פעם כשהתארחתי אצל משפחה אמרו לילדה הקטנה שאני לא ארצה לשבת לידה אם היא מוצצת אצבע... כמה שזה לא יפה להתערב בחינוך אני סירבתי להסכים עם אמירה כזאת מקוממת...). 

שאכן את "לא מבינה משהו" בכיוון הזה...  כי יש לך הנחה שמערערת מראש על כך שיש בכך צורך נפשי, ושזה מועיל לילדים מסויימים.

הרי היא, ולא רק היא, מעידה על עצמה שזה היה צורך נפשי אצלה, שזה עשה לה טוב.

הסיפור "עצוב", בדיוק מהסיבה שאנשים סביבה החליטו שהם יודעים יותר טוב מה טוב לה, והדבר היחדי שזה גורם, זה "להסתיר" (אגב, זה לא "פחד מחברה". החברה בענין הזה מהווה גורם מאזן טוב. ילד מבין מגיל מסוים, שבחברה יש קודי התנהגות מסויימים. בית צריך להיות יותר מכיל).

מה ש"לא היה נחמד", זה רק היחס של הסביבה, המשפחה. לא עצם הענין. 

ולמיטב קריאתי, היא לא תיארה תהליך כמו "גמילה מסיגריות"... הפוך: את זה היא אמרה על הנסיונות לגמול אותה בכח, בשלב שלא רצתה.

כשהחליטה, אז הפסיקה בכח הרצון של ילד גדול שמחליט שדי. יפה מאד.

זה נכון, שבהיות שעם מוצץ, ילד מרגיש בעצמו בשלב מסוים שלא מתאים (אין צורך "לזרוק" דווקא..), אז במקרה שבאמת כבר אין צורך, קל יותר להיגמל מזה. 

וגם בממתקים, אני חושב שלא צריך להיות קיצוניים.

צריך להבחין, האם זה בא סתם מהרגל למתוק - שזה דבר שכדאי מראש להיות מתונים בו. לתת דברים שמתיקותם מעודנת ולא ממכרת - 

לבין אם זה בא לפצות על חסר, ואז צריך לדאוג למלא את החסר.

וכפי שכתבתי, אני גם מסכים שבמקרים מסויימים וגילאים מסויימים, זה כבר ענין של "הרגל" בלי צורך ממשי. לא קשה להבחין.

אבל אני לא חושב שזה רק ענין של "השלב האוראלי" שבו מכניסים כל דבר לפה. ולכן אני גם לא חושב שזה פשוט "נשאר" מאז.. לפחות בחלק מהמקרים.

אני חושב שאכן בחלק מהמקרים, זה צורך נפשי של תחושת חום מסויימת, רגיעה. ושהגיל של הפסקת הצורך הזה בצורה זו, משתנה מאחד לאחד. לא דווקא בתלות ב"שלב אוראלי". ובוודאי גם האוירה הסביבתית, החום והביטחון והרגיעה שילד חווה מהסביבה, יכולים להשליך על הענין. גם אישיותו הפרטית.

אני לא מסכים עם הגדרה קיצונית של "תלות" ו"גמילה". לא נראה לי כך.

ואני לא חושב שזה בהכרח "הרגל לא בריא". ההגדרות הללו דוגמטיות מדאי.

אני לא ראיתי עדויות של ילדים על "נזק נפשי" שנגרם להם בגלל הצורך להסתיר. לכל היותר, התמודדות, קטנה, כמו עוד דברים, וקצת אי נוחות. ראיתי - גם כאן - עדויות הפוכות.

[לא ראיתי מי ש"האשים את החברה". ההיפך, אמרתי שלחברה יש השפעה מאזנת, כי היא גורמת שילד יבין שיש זמנים ששם זה לא שייך]

אני ראיתי ילדים, גם עם מוצץ וגם עם אצבע, שפשוט גמרו עם זה כשלא הרגישו צורך מיוחד. לא בגיל מבוגר. וללא כל "אמצעי לחץ"..

ואכן, כל אחד יעשה כהבנתו..

הרבה ילדים זה כך.

וטוב מאד שהכחשת כשאמרו לילדה שלא תשבי לידה אם היא מוצצת אצבע. רחמנא ליצלן להעליב ילד כך. שיטות של ימי הביניים..

יש ילדים (ומבוגרים) עם חיפוש תחושתי סביב הפה

מצרפת קישור

למה הוא מכניס כל דבר לפה ? - ציפי כץ, המרכז לשיפור תפקודים

כדאי לבדוק עם מרפאה בעיסוק, ויש לזה טיפול עם תרגילים לוויסות.

ואת יכולה גם לתת לה תרגילים בבית. יש גם אביזרים שאפשר לקנות כתחליף. למשל נשכן, מברשת שיניים להתעסק איתה, צמיד סיליקון שאפשר לנשוך, משחקי נשיפה, צמיד מבד מגבת.. 

ויסות חושי | הפרעת קשב וריכוז
 

גיל 4 - זה נורמלי לחלוטין!

ילדים מרגישים צורך בביטחון של הקרבה הזו של האצבע בפה, כמו תינוק שמוצץ את אמא שלו.

זה שלב אוראלי שלא ממש עובר...

זה צורך נפשי של ממש.

אני מצצתי אצבע עד גיל 9 וחצי, לא התעקמו לי השיניים.

לצערי הפסקתי בגלל לחץ חברתי מצד אח שלי הצעיר (לא במודע),

בחצי שנה הזו פיתחתי הרגל שעד היום אני מנסה להפסיק  ולא מצליחה לגמרי - כסיסת ציפורניים.

בהשוואה בין השניים -היה עדיף שאמשיך למצוץ אצבע.

הצורך הזה בביטחון שנותנת המציצה, יכוסה בדרכים אחרות. אם יש לך דרך אחרת למלא את הצורך הזה,

נסי. אם לא - אל תלחיצי אותה!!

היא רק ילדה בת 4!

היה לי הסכם איתם שלא מוצצים בבית הספר או בכלל בחוץ רק בבית ובעיקר רק כשהולכים לישון.

המקרה הכי קשה הפסיק בנסיבות עצובות - שבר את היד ולא יכל למצוץ....

התרחקות של ילדים ממנה בגלל זה, יכולים לצחוק עליה, ריח לא נעים מהאצבע, תלות במשהו חיצוני כדי להירגע..

אני נגמלתי בכיתה ב ואני לא חושבת שבגיל 4 זה חריג!!!!!!!!

יש לה באגודל פצעים? כי אני זוכרת שלי היה....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....