אולי אפי' של בין הזמנים שמסביבו.
החיים הולכים הולכים. בקצב איטי מדי. בקצב איתי מדי.
הלחות פה באויר משנה צבע. היא עדיין מאיימת. כמו רעל לא מר. רעל תפל, לא צורב. שקט כזה. עם מראה ידידותי. לא לשאוף יותר מדי אדים. יותר מדי הדים.
כל תזוזת אצבע עוברת בה' קולות. והקול הראשון- מכריזים עליה מלמעלה.
אני והאנשים קיימים קיימים. אני והאנשים אנשים עם גופות. גופות קדושות, זזות. לומדות. מכילות רצון, מוּנעות מרצון.
אני ואני ואני ואני. אני משתפר, (הוא הנוכח הולך ומתקרב. כמו אדון שהניכור היה חלק מתהליך טבעי של יחסים שקורים עם אדונים. לא עבד, גם לא משרת. אפי' לא נתין.)
אני משתפר יותר לאט מהשעון. והשעון הולך לאט מדי.
מי החליט?
מי החליט על תזוזת השעון? מי החליט ששני סיבובים של המחוג הקטן- זו יממה אחת? מי החליט ש3600 סיבובים של המחוג הדק זו תנועה של המחוג הקטן? מי החליט על זה? אולי הרבה יותר סיבובים שלו?
מי החליט על הקצב הזה? על החלוקה הזו לשישים. ואם זה שישים ואחת בכל שעה במשך 12 שעות שפעמיים ביום? אם זה כך? אולי באמת הדקה היא בכלל קטנה יותר? אז, אז בעצם כולנו מודדים את זממנו ביחידות שיכלו להיות יותר קטנות. יותר מנצלות.
[לא 1/1224 מיום אלא 1/1248, כולנו מבזבזים 24/1248 מהיום בגלל שהדקה שלנו רחבה מדי, נותנת מקום של פספוס של כמה שניות. הרי, אני בקצב הנכון, במשך הדקות הנכונות. ואם הדקות לא נכונות- אז היה מישהו שהחסיר לכל העולם 1/52 מהחיים! זה יותר משנה וחצי בחיים ממוצעים של 80 שנה. וזה לדורות שלמים! תכפילו ב30 דורות- זה להרוג את כל בני השלשים וחמש כל שלשים דורות! ביחס של כמות בני השלשים וחמש ומעלה- זה רצח עם!]
אני צריך לזוז קצת. היתה לי קצת תחושת חיוניות. שאדע ריקנות מהי.\ היא נוראה. אולי אני מתחיל לקבל צורה לחיי? אולי ואולי ואולי.
שנזכה!
(שמי המלא ושם אמי- באישי)