איך הוא בגן?

בכל אופן לפי מה שאת מתארת אני חושבת שכדאי לפנות לאיש מקצוע או לאבחון.

יכול להיות שיש לו מצוקה אמיתית וזה צריך התערבות מקצועית.

המון הצלחה.

1) מה שמדברים עליו הוא מה שמחזקים. לא לקרוא לו פחדן. להיפך, למצוא הזדמנויות להראות לו כמה הוא אמיץ. נניח, הוא טיפס והתגלש על מגלשה, להגיד "וואו, זה כ"כ גבוהה. אני הייתי מפחדת. אתה כל כך אמיץ". ירד חצי קומה במדרגות בלעדייך כשהוא רואה אותך מסתכלת עליו מלמעלה, תחמיאי לו. תספרי לאבא מה הוא עשה כשהוא שומע ברקע. בקיצור לחפש כל הזדמנות לתת לו מחמאות על האומץ. 

2) לספר סיפורים על ילד שפחד ממשהו והתגבר. תבחרי שם של דמות, נניח שמעון, ותספרי עוד ועוד סיפורים עליו. תתחילי בדברים שהילד שלך לא מפחד מהם. נניח על שמעון שפחד ללכת לגן כי הוא פחד להיות בלי אמא. תשאלי את הילד שלך מה הוא היה ממליץ לשמעון ותציעי גם את הצעות. תספרי איך הוא התגבר בסוף והיה מאד גאה והם התקשרו לסבתא וספרו לה וגם היא היתה גאה וכו... תמשיכי באותו אופן על סיטואציות שעולות בחיי הילד שלך שהוא מפחד מהם. בפרט לפני משהו שעשוי להפחיד, תקדימי את הסיפור כדי שיראה איך שמעון התמודד ואיך הוא יכול גם.

3) לא לוותר על דברים בסיסיים בחיים בגלל הפחד. בזה שאת מוותרת, את מלמדת אותו שיש בזה משהו מפחיד באמת ושהוא לא יכול להתגבר. נניח לגבי להסתפר, תספרי לו על שמעון שפחד ובסוף החליט ללקק סוכריה על מקל בזמן התספורת ואיך זה עזר לו. תקנו סוכריה ותלכו להסתפר. גם אם יבכה קצת לא נורא. בסוף תספרי לו כמה את גאה בו שהתגבר וכמה הוא אמיץ ויפה עם התספורת ותשלחי תמונה לסבתא של הילד האמיץ והיפיפה עם התספורת. וכך על אותו הדרך לגבי דברים אחרים שהוא מפחד מהם. לתת חיבוק, אבל בהחלט לאט לאט להכניס אותו למצבים שבו הוא מפחד ושיראה שהוא מתמודד.

בהצלחה!

או מטפל פרטי

ותבדקו גם ויסות חושי אצל מרפאה בעיסוק, יש מצב שזה קשור (למשל הרתיעה מתספורת)

אבל "הכלה סמכותית", כזאת שדורשת ולא מוותרת על כל דבר. כמובן לא דרישות מוגזמות אלא לפי המסוגלות המקסימלית

שהוא יכול ואתם סומכים עליו ובטוחים שיש לו את הכוחות להתמודד

רופא משפחה יידע לאן להפנות אותך

קודם כל - מבינה אותך מאד מנסיון מאד דומה. זה מאד מאד מתסכל להתמודד עם כזה דבר.

משתפת אותך אחרי שעברנו לא מעט ומכל מה שניסינו, הגישה שהכי הוכיחה את עצמה, פעם אחר פעם, היא זאת:

יש לי עצה שאולי תשמע לך מוזרה בהתחלה - ללכת ליעוץ או טיפול - רק ההורים (או רק את אם בעלך לא משתף פעולה) בלי הילד.

הרציונל שעומד מאחורי זה הוא שהילד מגיב לנו, אולי הכל התחיל ממשהו קטן שבאמת הפריע לילד, אולי משהו באמת הפחיד אותו או שעבר איזה טראומה קטנה אבל משם והלאה התגובות שלנו הן אלה שהחריפו את המצב והפכו אותו לכדור שלג שהתנפח ויצא מכלל שליטה.

את אומרת שאת מתפוצצת, זה מאד מובן - אבל אין ספק שזה מזיק מאד לילד ולמצב, קשה לך לשלוט בזה ולכן את זאת שצריכה עזרה (לא הילד), את צריכה מקום מבין ומכיל שיאפשר לך לפתוח את כל מה שאת מרגישה עם המצב, בליווי של איש/אשת מקצוע שיעזרו לך לגלות איזה ילדה קטנה בתוכך יוצאת משליטה כשהילד שלך מביא אותך לפינות האלה, טיפול מתאים שיעזור לך לרפא את פצעי הילדות שלך עצמך (לכולנו יש!) וכתוצאה מזה התגובות שלך לילד שלך יוכלו לרפא גם אותו.

במצבים כאלה אני ממש נגד לקחת את הילד לטיפול רגשי - אין בזה שום טעם! הילד יחזור מהטיפול וכששוב לא ירצה ללכת להסתפר למשל אמא שוב תתפוצץ עליו וכל הטיפול שהוא עבר הלך לפח הזבל. זה לא רק חסר טעם אלא יכול להחריף את הבעיה עוד יותר כי התסכול שלך יחריף יותר. 

רק אחרי שאת בעצמך (ועוד יותר טוב - יחד עם בעלך)  תלכו לטיפול/יעוץ, תעברו תהליך ותלמדו איך לטפל נכון בילד בנושא הזה - רק אז, אם עדיין תגיעו למסקנה שגם הילד צריך עוד קצת תמיכה מקצועית בשבילו - אז תוכלו לקחת אותו לטיפול וזה יוכל להועיל. הרבה פעמים אחרי שההורים עברו את הטיפול כבר אין צורך בטיפול לילד.

מקווה שהועלתי, המון הצלחה!

ילדים מנסים ללמוד על העולם ולוקח להם זמן. אם דוחקים בהם (חזרה על אותו משפט שוב ושוב כאילו הם לא הבינו אותו בפעם הראשונה, מוסיפים לו איזה "נו כבר! כמה זמן לוקח לך להבין את מה שאני אומר... זה פשוט..." או איומים למיניהם ואף אם מבטיחים פרסים) הם רואים זאת כזלזול באינטלגנציה שלהם. כי אם בראש שלהם הם לא רוצים לעשות את זה, אז נגיד אם מציעים להם פרסים, זה יוצר מצב של שכנוע והפעלת לחצים על משהו שהם לא רוצים, וניסיון לשכנע על משהו שהם יודעים כביכול, גורר תגובה הפוכה.

תחזרי רגע לחשוב מעיניים של ילד קטן על אירועים המוניים, החנק הקלאוסטרופובי שהוא חש כאילו בתוך קופסא כשכל כך הרבה אנשים הולכים הלוך חזור ולא רואים אותו, רגליהם דורכות על רגליו הקטנות ברכיהם נדפקות בבטנו ובחזהו והוא בתוך מנהרה כזו ארוכה של אנשים נהנים שאיבדו במקצת את זהירותם (מוזיקה גבוהה, אלכוהול וכו') ולא חושבים עליו הקטן. אולי גם קרה שמישהו פעם נדפק בו כשהוא לא אחז בידך, ולקח לו זמן ארוך בעיניו למצוא את הביטחון של אמא שוב, כי בעיני ילדים כל רגע ארוך יותר, הם עוד לא יודעים להעביר את הזמן ולהמתין עד שמה שהם רוצים יקרה. ואם זהו מצב סכנה "אני לא אמצא את אמא יותר לעולם אם לא אמצא אותה עכשיו" ו"כל רגע שעובר הסיכויים קטנים", אז הפחד משתק אותם והם עושים הכל כולל הכל (כולל בושות, צעקות, דיבור עם זרים, או אי דיבור איתם תלוי בחשש ובחינוך).

כחלק מלימודו על העולם, הוא רוצה לדעת מה אמא עושה, להשתתף איתה בבישולים, ביציאות ובביחד. אם אמא יוצאת מהרכב, הוא רוצה לדעת מה היא עושה, המנגנון שלו סקרן ואם הוא לא ידע, הוא מפחד שהוא לא ידע מה עושים בחיים. אולי המורה בביה"ס סיפר לו על ילדים שמתו באוטו לבד כי שכחו אותם שם, וכשהוא שמע על זה, ברור שהוא יפחד. אולי יצא לך עצמך לדבר על המוות האחרון של ילד שנשכח ברכב עם חברה כשהוא שומע. והם מבינים כל מילה ומפנימים אותה ברגש חזק יותר מלנו המבוגרים.

במתחם הפעלות רצוי לבלות עם הילד, עד שהוא מתחבר אל אחד הילדים האחרים לפחות. כי הוא לא מכיר אף אחד. בכל מקרה איך אפשר להתרכז במסך כשכל כך הרבה חיים ורעשים במתחם? הפחד ממקום לא מוכר הוא פחד שיש לכולנו, בין בעבודה חדשה, שכונת מגורים אליה עברנו לאחרונה וכו'.

אז סבלנות! בחדר המדרגות, למה הוא צריך לרדת לפניך? אז יקח שתי דקות יותר שהוא ירד איתך. לא סוף העולם. לשחק איתו במגרש ולנדנד אותו בנדנדה במתחם ההפעלות, הקשר שתבני איתו יהיה שווה כל מאמץ. למה לנוח יותר חשוב? אפשר לקנות ציוד סיפור ולקצוץ בבית, גם חוסכים את זמן הנסיעה, לחכות בתור וכו' וגם את הכסף לספר והנה גם פה זהו זמן איכות עם הילד ולא זמן עצבים לחכות בתור. לאט לאט הוא ילמד להתמודד עם העולם. להסביר גם הסבר פעם אחת ואז לחכות, לא צריך ללחוץ עם אותו הסבר שוב ושוב.

בהצלחה!

ב"ה

כפי שנכתב לפני ההורה הוא המפתח לשינוי,הוא האחראי המבוגר,

הילד מגיב לתגובה שלנו,גם אם לא נומר מילה וגם אם נצעק בשני המצבים הילד מרגיש היטב את המסר הפנימי שלנו

ומפרש אותו בצורה גרועה. אני לא אהוב,אני לא רצוי,אני דחוי,ועוד...ואז המצב יחריף כי הילד בפאניקה מהרגשות הנ"ל

כהורים עלינו ללמוד כלים איך להישאר האחראי המבוגר ולא ליפול לבור שנפער לרגלינו.(זה לא קל,אך חובה לבריאות הנפשית 

של ההורה והילד) .

בהצלחה רבה .

איילין ארון.אני מנחמת אותך שיש לי כמה!! ילדים בסגנון הנ"ל,גם אני הייתי לא רחוקה מזה...

כשתקראי את הספר,או בהתחלה את תקצירו,ממש תועלתי!תביני את החברה האלה,ותדעי טוב

יותר מה לעשות.

כל הכבוד שאת מכילה אותו,זה נותן לו ביטחון אדיר.הוא לא יישאר כך לתמיד.

שימי לב אם הוא בגן רגוע,מוגן וחם,אם טוב לו שם.אחרת אם הוא באוירה,לוחצת,תובענית,מלגלגת

זה משפיע גם על הבית.

באופן כללי במצבים של תספורת,או משהו אחר שחייבים לעשות,חשובה ההכנה מראש ונתינת בחירה מוגבלת.

נאמר,את אומרת לו היום,נלך להסתפר אצל פלוני.תרצה שנביא סינר מהבית או גלימה?תרצה ספר זה או אחר?

באיזו שעה נלך?אח"כ תבטיחי לו פרס/ממתק קטן.

לגבי בילוי משפחתי,אולי בשלב הזה לתת לו את הבחירה אם ללכת או לא.אם לא,יישאר אצל חבר,שכן וכו'.

ממש לא לזרוק אותו למים!זה יכול לפגוע בו ריגשית.

המון הצלחה,מחזיקה לך ידיים,זה לא קל!

לא פתרון לבעיה הכללית, אבל אולי לתספורת- תקנו מכונת תספורת ותספרו אותו בעצמכם, פשוט וקל. תספורת פשוטה זה ממש לא מסובך. וגם אם זה לא יצא כמו ספר מקצועי, זה עדיף מהמצב הנוכחי.

בנוסף, אם תשווקו לו את זה בצורה נכונה זה אולי יכול לעזור גם לבעיה הכללית. אבל זה שייך לתגובות האחרות... 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....