אני רוצה לכתוב הרבה.
אתה יודע?
אבל לא להכל, יש כוונה.
אני רוצה לגדול הרבה.
אתה שומע?
אני רוצה רוצה רוצה רוצה.
ויש ימים שכבר שלווה מצאה נפשי לפתע,
אך שוב שעות, שעות בלי מנוחה.
אני יושבת בלי מקום ובלי שום רגע,
ולא חושבת לא חושבת על מילה.
היו כאבים רבים למחוסרי הבית,
ואינסוף שתיקות בין ספסלים למקומות,
וטוב גדול הובטח ימים ימימה,
עוד טרם ברחם אמא,
לזעוק לצעוק מילות תפילה,
להניח ראש על מיטה לבנה,
לדעת להודות על מכלול ועבודה,
עורה לב, עורי נשמה.


ספסל מתנדנד לו ואני עליו. יושבת.
הדשא ירוק, פריחה עצומה,
פרחים צהובים ועלי קטיף שרים שירת בריאה,
ברוח הקלה, הקלה מידי,
ואיך אין שום ורד לרפואה?
הורד כה רחוק משתי ידיי.
כיסא הפוך זרוק על דשא,
ויש לומר כי מעיד הוא על גיל ועל שמחה,
בני הנעורים טיילו פה בחיוך דבש מתוק וחלב על לשונם,
שלולית גדולה מונחת לידי,
צמחה בין לילה מאלפי טיפות קטנות,
רק אתמול היה יבש כאן, אני זוכרת.
זוכרת את הכל.
שמלתי שחורה היום,
וצעיפי ורוד,
נעליי חומות שרוכות הם בחוטים חומים.
גרביי שחורות וארוכות עוטפות רגליים עייפות שמונחות,
נחות, נחות,
כאן על ספסל.
שיער עם קליפס מרושל,
ועיניים.
שרואות הכל.
רואות ללב, בעיקר.