א.
והדבר הראשון שחשבתי היה
"אבל אין לי מקום בלב לזה".
זו הייתה המחשבת המשך של "ומה אם אנחנו מכירות?" כשקראתי את הכותרת הכל כך קרה הזו על מסך שאם היה יכול, כנראה גם הוא היה בוכה מהטקסט שנכתב עליו.
בת 19 בת שירות ירושלים
היי אני מכירה בנות 19 אני מכירה בת שירות אני מכירה כל כך הרבה אנשים שבירושלים והלב כבר התחיל לגעוש, ולהתנפח, ולגדול ולגדול ולגדול. והריאות הצטמקו כי נגמר להן המקום, והאוויר לא הצליח להיכנס, והכל לחץ על הכל מבפנים אז גם הדמעות נלחצו החוצה באיזו דרך.
רענן. רענן. רענן.
עדיין אין שם, אין תמונה, אין חיוך וגם לא יהיה.
ודווקא ברגע הזה שחייכתי לילד שהביא לי עוגה כתב אחד חדשות דווקא כתב את השם
ויהי "אורי".
ב.
אנסבכר, אנסבכר. מוכר לי...
אוי. אוי לא. הם בטח קרובי משפחה.
("תגידי, היא קשורה לאנסבכר ה..."
"אין לי מושג".
ואז הגיע ה"כן" הקצר והשחור
שפער בי רק קצת, עוד קצת,
חור.)
ג.
מי אתם, עלובי נפש, אושיות פייסבוק למחצה,
למה נראה לכם שאתם כותבים על אורי כאילו הכרתם אותה, היא בכלל שלי.
אבל
רגע
מה
היא לא.
אז למה זה כל כך מרגיש כאילו כן? הגם לי יש חלק באורי?
ד.
שנה וחצי שירות לאומי כבר מאחורי, ואני שמחה להכריז שבשבח והודיה לה' יתברך ופעם ראשונה שהרגשתי כמו חייל.
א. סוף סוף קיבלתי יחס ומילות הערכה כלפי התרומה שלי למדינה
ב. גם אלינו מתייחסים רק כשאנחנו מתים.
ה.
את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה.
נומי, פרח, נומי.
נומי, ילדה קטנה.
ו.
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאלָּהּ
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי
כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי
כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּהּ .
ז.
לכי לך לשלום, אהובה.
היי מליצת יושר עלינו, ספרי להם כמה אור אנחנו מביאות בזכות שלנו לשרת את עמנו.
חבקי את האדמה, חבקי את הצמיחה המתרקמת מתוכך, הצמיחי מתוך ליבך שדמם רפואה לנו.
ח.
ואפשר,
לראות אותך ברק עוד תמונה אחת, רק עוד חיוך לפני שיעלם?
ט.
חיבוק.
אחח זה כואב כואב