אלא תבדקו ביחד

אל תשאלי אותה אם היה ש"ב אלא כל יום תקחו ביחד את הילקוט ותבדקו ביומן/במחברות - יש ילדים שצריכים את הליווי הזה בשנים הראשונות  עד שהם נכנסים לעניין ויש ילדים שעצמאיים כבר מההתחלה.

היא כנראה עדיין צריכה אותך

לא לנהל בכלל שיחות סביב זה שהיא אמרה או לא אמרה, יש או אין, עשתה או לא עשתה. עזבי בצד את השיח הטוב. את האמון תבני במעשים - לא בדיבורים. פשוט תביני אותה שהיא זקוקה לתיווך יותר פעיל שלך ואל תעשי עסק מהנושא של "אמון".

להתייחס ענייני - לבדוק ביחד, לראות באיזה מקצועות יש ש"ב ושתשב להכין.

אם קשה לה לבד - אפילו אם היא יודעת את החומר אבל קשה לה "לאסוף את עצמה" - אז שתשב לידך או תשיגי בחורה שתשב איתה על ש"ב פעמיים שלוש בשבוע במקומך כדי להקל מעליך את העומס הזה.

הדברים שאני כותבת כאן, הם כמובן לא ממקום של ביקורת כלפי ההתנהלות שלך. להיפך, נשמע שאת אמא מאד מסורה ואכפתית, ודווקא בגלל זה את פונה ושואלת פה.

אני רק מעלה נקודות וכיווני חשיבה שאולי יעזרו.. (ויכול להיות שאת כבר עושה את הדברים האלו..) בהצלחה.

1. אני עדיין לא אמא, אך נראה לי שבשביל לחזק את האימון ביניכן בתחום של שיעורי הבית, הבת שלך צריכה להרגיש שאכפת לך ממנה ולא משיעורי הבית. 

למשל, הייתי מנסה לפני הכל לברר: למה היא לא עובדת בכיתה? למה היא לא מכינה את שיעורי הבית? אולי היא לא מבינה את הנושא? אולי לא היה לה ציוד בקלמר? אולי היא חוזרת עייפה מבית הספר ואין לה כוח שוב ללימודים, והיא רוצה רק לשחק?

נראה לי שאם תשבי איתה בצורה נעימה ותבררי איתה את הנושא, ללא ביקורת, רק מתוך אהבה ורצון אמיתי לעזור לה, היא תרגיש את זה ותשתף פעולה. לאחר מכן, כדאי לחשוב יחד איך להקל עליה את הנושא הזה.

כמובן צריך להבין אותה אם היא לא תרצה לשתף מהר, מכיון שזה נושא די טעון לפי מה שכתבת. צריך הרבה סבלנות.. אולי תשחקי איתה/ שבי איתה על כוס שוקו או משהו כיפי אחר, שהיא תרגיש את האכפתיות האמיתית שלך.

2. לגבי הקשיים בהתארגנות- אם היא עדיין בריפוי בעיסוק- כדאי למבקש מהמטפלת להתייחס גם לנושא ההתארגנות. הם עושות את זה מצוין. בנוסף, ניתן לעשות עם הבת מבצע עם כרטיסיה שבה יש לה בצורה מסודרת שלב אחרי שלב מה עליה לעשות כשהיא חוזרת הביתה. כמובן כולל אוכל, משחק וכד', ולא רק שיעורי בית..

3. רק מעלה נקודה למחשבה- האם הקושי בנושא האמון הוא רק בשיעורי הבית ובבית הספר?

אז אתם באמת ממש עם האצבע על הדופק וזה מקסים! (בתור מורה אני יכולה להגיד שזה לא תמיד ברור מאליו..)

משמח מאד שהיא עולה על הגל. זה רק מחזק את מה שכתבו פה שצריך לבדוק מה הסיפור אצל אותה מורה ובאותו מקצוע (אולי קשור לקשיחות שלה וכל מה שכתבת).

טוב עשית שעבדת איתה צמוד בכיתה א', ונשמע שיקול הגיוני שרופפת קצת בכיתה ב'.

ספציפית כרגע מתברר שבמקצוע אחד בעיקר יש בעיה - מורה קפדנית, הילדה אולי מפחדת ממנה, לא מעזה לשאול על מה שקשה וכו', מצוקה שגורמת לה לבחור בפתרון הפשוט של להדחיק ולהחביא... אפשר להבין אותה.

אז במקצוע הזה ספציפית היא כנראה עוד צריכה את הליווי הצמוד שלך ותמיכתך. וגם בזה התחלת מצוין, עבדת איתה וכתבת לה פתק. תעודדי אותה להביא את החוברת הזאת תמיד הביתה, ותבטיחי שתמיד תעזרי לה במקצוע הזה להשלים את מה שלא הסתדרה איתו. רק במקצוע הזה, לנהוג כמו בכיתה א' - לא לשאול אותה בכלל. לפתוח ולבדוק איתה מה המצב, ולעזור לה להשלים. היא תרגיש מוגנת ונתמכת, ולא תחשוש לשתף אותך בעוד קשיים, אם יצוצו.

חוץ מהפתק - שטוב ששלחת

לדעתי כדאי גם להתקשר לאותה מורה, ליצור איתה תקשורת ישירה, לא בקטע של להאשים או לתקוף אלא להפך - לדבר איתה איך היא מציעה לך לעזור לילדה להצליח במקצוע הזה, ליצור איתה שיתוף פעולה. להגיד לה שמאד עוזר לילדה שלך שמחמיאים לה, לבקש ממנה שתחמיא לה וכו' - אני במקרים דומים ראיתי הרבה ברכה בצעד כזה.

היה לי ילד שהיה לו מורה מאד קפדן והבן שלי מאד התקשה לעמוד בקצב אצלו, אז דיברתי עם המורה ואמרתי לו שיש כנראה לילד קושי מוטורי וקבענו תור לאבחון אבל זה לוקח זמן אז בינתיים שיבין את הרקע ויוריד ממנו קצת לחץ והמורה ממש שיתף פעולה, הקל על הילד עם הדרישות ונהיה לילד ממש טוב עם המורה הזה, בסוף הוא כבר ממש אהב אותו. 

מאד הערכתי את המורה על הנכונות להתגמש.

באמת הלכנו לאבחון רק בשביל המורה הזה, זה היה די מיותר, הקושי היה די שולי. אבל היה שווה ללכת לאבחון בשביל להיות אמיתית עם הבקשה ובשביל השיתוף פעולה המבורך של המורה.

גם אם אמרת לה תוך כדי שאת אוהבת אותה ורוצה בטובתה זה כמעט חסר משמעות

אם הטון הוא סמכותי מדי והיא מרגישה נתונה תחת מתקפה או ביקורת זה הרושם שהיא קולטת וזה מה שנשאר לה והולך איתה

חינוך זה כל כך קשה כי זה דורש מאיתנו כל כך הרבה חינוך עצמי ועבודה על עצמינו 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....