קשה לי, אני מרגישה שהקירות סוגרים עלי.

באלי לי להקיא כבר כמה ימים כל מה שאני אוכלת,

כואב לי הגוף

אני צריכה לפרוק את כל מה שיושב לי על הלב.

הי, ניתאי שלח הודעה,

אחרי פאקינג חצי שנה, מה נראה לו?

כואב לי לחשוב, כואב לי לחשוב.

אין לי בעיה לעשות דברים עד שארית ימי חיי,

רק לא המחשבות, הן הורגות אותי.

קשה לי,

אביה נעלמה לי, ואני מרגישה שאני לאט לאט מאבדת את כולם.

אני שמחה לפעמים, וזה בכלל לא האידיאל.

באלי טוב, ובתקופה האחרונה אני מוצאת אותו רק לבד.

יש שישאלו למה אני לא בורחת,

ויש שיגידו שזה בחירה שלי.

אבל אני רוצה, אני באמת רוצה לצאת מזה.

ואני באמת לא יודעת איך.

באלי להיות לבד,

באלי לנקות עד שיכאבו לי הידיים.

באלי שכולם ישנאו אותי,

רק לו האהבה, היא שורפת אותי.

היא מכאיבה לי,

הדחייה ממאנשים בוערת בי.

קשה לי, קשה לי עם המגע

קשה לי עם הליכלוך

קשה לי הזיוף

קשה לי עם הפאקינג צניות הזאת שעוטפת כל דבר שזז.

קשה לי עם הדאגות שלי.

קשה לי עם הלימודים.

קשה לי שסומכים עלי

קשה לי לא להתפרק.

קשה לי להחזיק הכל,

קשה לי לא להיות אני,

קשה לי לשתוק

קשה לי לי לאהוב

קשה לי להחזיק ראש

קשה לי לא להיות בלחץ.

אבל עזבו, למי אכפת שקשה לי, ושבאלי להיות לבד.

הם רק רוצים, להתקרב, לעשות מה שטוב להם.

למצוא בי נחמה, לגעת.

למי אכפת? גם לניתאי לא אכפת.

אמרתי לו שהוא מכאיב לי, הוא אמר שהוא רוצה אותי.

פשוט ניתקתי.

אני שונאת, אני שונאת.

אני שונאת את כל התקופה הזאת.

שזה יגמר

וזה רק הפורום שננטש?
או שאפילו את הסניף כבר אין..?

פסיביות כרונית?

אני רוצה להגיד לי, עברת כל כך הרבה, השתנית כל כך הרבה, גם לזה את מסוגלת.

אבל האם?

מושג העצמי מעורער כל כך.