זה היה הדבר הכי מצחיק בעולם 
זה כמו שהיו קוראים לי מדוכדכת.
כאילו, מה אתה נזהר? קרא לזה בשם המלא- מדוכאת עד עפר, מלאת שנאה עצמית ומנותקת מהעולם. לא צריך להיות עדינים.
תודה לאל שזה כבר לא ככה. אני חושבת שהיו כמה אנשים שזה כבר הפחיד אותם.
שלא נדבר על יום שני הארור ההוא אבל זו באמת כבר לא הייתה אשמתי.
(פעם היינו מציינים אירועים מהסוג הזה לפי ימים. יום חמישי, לדוגמא, היה ביטוי נפוץ שטמן בתוכו כל כך הרבה. גם יום שני. אותו יום שני שהזכרתי למעלה. כשמישהי אמרה יום רביעי כולנו ידענו למה היא התכוונה. היו דברים שלמדנו לא להגיד. מין אחווה כזו של... איך לומר? שלנו, פשוט. היום כולם זורקים כל מילה לחלל האוויר בלי לחשוב. אולי בגלל זה אני כבר לא מזהירה מטריגרים. יהיה מה שיהיה, משהו יזכיר לי משהו, זה בטוח. והאמת היא שגם ריפאתי את עצמי נורא יפה, ושום דבר לא כואב כמו שהיה כואב פעם. כאילו, אפשר לומר לידי שם מלא. אפשר לומר מילים מסגירות. אפשר לשאול אותי שאלות. זה באמת כבר לא מפריע לי. לא רק שאני אוהבת לדבר על זה, אני אוהבת לדבר על זה מתוך מקום בריא. יש כאן עניין של זהירות ושל הפנמה וגם עניין של- אני בסדר. וזה נפלא.)
(חוץ מזה שכולם יגידו שאני סבלתי הכי פחות. אין כאן עניין של יותר או פחות, כולנו כאבנו. גם ההם שלא קיבלו מעולם אבחנה, שקמו בבוקר כרגיל, אולי הם אפילו לא חשו כאב יום יום. אבל לעולם אין לדעת והכרח הוא הכרח. אז נכון שיום שני ההוא (האחר) הסתכם בלא כלום, אבל בואו. כל שנה באזור הזמן הזה אני נתקפת חרדה קיומית. הגשם משמח אותי, אבל הוא כולא אותי בבית. לא לצאת, שלא יתפסו אותי)
(כאילו שמישהו רודף אחרייך, חמודה)
(באמת היו מתחתנים ככה? זה כל כך אחר.)
(מה איתך היום? אין מי שיודע.)
- לקראת נישואין וזוגיות