שמספיק לי רק לשמוע אותה, אפילו רק את הצליל הראשון שלה, ואפילו רק לחשוב עליה, כדי להיקרע מצחוק. ונראה לי כמעט חצי מהמדינה ככה.
"פ-ר-ו-צ-ד-ו-ר-ה".
אני מדמיין את עצמי נכנס למשרד של הועדה לתכנון ובנייה ומבקש לקבל טפסי בקשה לבניית חדר נוסף בבית.
הפקידה חמורת הסבר וחסרת המבע נותנת לי ואני ממלא פרטים, חותם ומגיש לה.
אח"כ אני שואל- "התשובה תגיע מהר"?
והיא עונה- "זה אמנם לא עניין *מהותי*, אבל זה יקח זמן. הפרוצדורה הזו מורכבת". הדמיון שלי מבעבע, חיוך עולה על שפתיי, אני מצליח להתאפק שניה ארוכה, ואז מתפוצץ מתפוצץ מתפוצץ מצחוק. תוך זמן קצר היא נדבקת למרות שהיא לא מבינה בכלל למה צחקתי. אחר כך, כמו בשרשרת דומינו, כל הפקידות האחרות שם נשפכות. כולן כבר עם ידיים על הבטן. אפילו העכברים של המחשבים מתחילים לרטוט.
המאבטח שם, איש די מבוגר, חמור סבר וקר רוח, ממצטייני היחידה לאבטחת אישים בעברו.
בעודו מזמזם את השיר "כמה יפה פורח הלילך", הוא שומע את קולות הצחוק ולא מבין מה קורה, אבל רואה שהוא הפיכח האחרון שנשאר והכל תלוי בו.
הוא מזהה שאני האשם. מתחיל לנוע לכיווני, נזכר בדיון שהיה אתמול בפורום הארי פוטר בבשבע על הבסיליסק מ"הארי פוטר וחדר הסודות", ומבין שאם יצור איתי קשר עין, ולו לשניה, העניין אבוד לו.
הוא מחליט לאגף אותי. מסמל בידיו לפקידה הראשית תנועה של "חכי חכי מה אני אעשה לו", שרק גורמת לה לצחוק עוד יותר.
אני כמובן לא דואג בכלל.
הוא מתייצב מאחוריי, ושואף מספיק אוויר כדי שיוכל לומר את המשפט שהרבה זמן חיכה להגיד "מתנצל אדוני. אבל למען הסדר הטוב עליי להוציאך מפה", זכרון קטנטן לימיו הפעלתניים בהם הגן על טובי וחשובי בניה של מדינתנו.
הוא מניף את ידיו לאחוז בכתפיי, מתחיל את המשפט.. אבל בשנייה שאצבעותיו נוגעות בי, גופי שנטען באנרגיות צחוק בלתי נגמרות גורם לו להתחשמל מצחוק.
אחרי דקה של צחוק הוא מתאושש, מחייך אליי ואומר לי בטבעיות "מאז שאיבטחתי את איתן כבל בשנותיו הראשונות כח"כ לא צחקתי ככה". אני מת לצחוק אבל כבר לא מסוגל, הגוף לא נשמע לי. אני רק מצליח למלמל בשארית כוחותיי "כבלך-כבלי".
מיותר לציין שהעניין הפרוצדוראלי שלשמו באתי לשם סודר אח"כ תוך דקות ספורות..
(באופן חוקי. מה לעשות שבין חבורת המחוקקים המבריקים העילאיים והרציניים לא היה אדם פשוט כמוני שיעלה את האפשרות הסבירה של שוחד ע"י צחוק)
מקווה שגם אותכם הצלחתי להצחיק..
