זה הכי אובייסט שאכתוב פה מאנונימי. הכל כזה אובייסט. כאילו לומר משהו לאנשים שרוצים רחוק ממני וברור מי יקרא וכו'וכו'. איך אתה תמיד נכנס למקומות האלה. בטח במוצש. הגרון עוד כואב. כל השבת ההיא גם. אלוהים גדול.
מה יש לכתוב. כמה מילים לעצמי?מרגיש מנתח יותר מכותב. לא רגוע. זה בעיקר. וחוזר בלשד הזה של החיים ככה מרגיש. הנקודה ההיא שלא מאוד נותנת מנוחה. בדיבורים יש נחמה. עכשיו אין. רק לפעמים מאוד. עכשיו ריק. ורגוע. אין כלום יותר. זה נותן שלווה. אין גם אופציות. אני חוסם אותם. הכל. בכל רמה. כלכלית. פיזית. רוחנית אולי. סתם להתבגר.
לפעמים צריך לרצוח חלקים בעצמך. לרצוח זאת מילה חזקה. להרוג. יש כאבים בגרון. צריך לטפל בו. לומר מילים אולי. מילים מילין מילים מילין.
הכביות הזאת.
אחח. בסיידר

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת