[פעם באזור ראש השנה כתבתי שצריך לסגור מעגלים, להדביק יפה שלא יזדהם, לפתוח מעגלים חדשים]

הכל בפנים, הכל בפנים

בין הבטן לכתפיים.

לפעמים נופל אל הרגליים, לפעמים עולה לראש

ונשאר בפנים.

ומי ישא את כל זה, ואיך אפשר להינשא

ואיך לשאת את ה'כל זה' של מישהו אחר. כאילו לא מספיק לבד.

ולהינשא זה בעצמו כבר עול כבד מדי.

איך נדע לדבר, איך נשתוק

איך לא נשתוק, איך נצעק, איך נשאג את הכל

איך נדע להתפוצץ בהדרגה, רגל רגל לפנים

[חנה אומרת יד רודפת יד. אודליה מציעה יחד. אני הצעתי: לרדוף ולהשיג, ולא ידעתי איך. הראיתי לאודליה איך להיברא מעפר]

אנחנו חולמים מילים רומנטיות: אהבה, שותפות, בית. ורומנטיקה, הלוא, אין להגשים. מגשימים מילים, מאבדים את הרומנטיקה.

[הגשמתי עמל, בריאה, חקלאות, אדמה, יצירה, גפנים, כרם, נוף, גשמים, רוח, רעד, מעדר, מסע, מחול, אמונה, בדידות. ואבדה מהם הרומנטיקה.]

אני מסרבת להתבגר, מסרבת להתיילד, למצוא את מקומי בעולם אחר שאינו העולם שלי לעת עתה

איך נדע

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול