אני יודעת למה הערכות חלופיות זה דבר נורא.
זה נורא כי מועד ההגשה שלהן מוזר. הן מעיקות חודשים ומצפצפות כל הזמן כשבכלל, צריך להגיש אותם רק בסוף השנה. אז מה שהן ארוכות, יש זמן. לא, כבר אין זמן.
אני יודעת למה יום רביעי הוא היום הכי דפוק.
זוכרים שאמרנו שבאופן ממש מפתיע יש מכנה משותף ומוזר לכל הימים הדפוקים בלי סיבה?
זהו, אז. אמ...
יום רביעי נותן עודף מוטיבציה ליפול. הכל ארוך ומציק והכל. (ואם חשבתם שהבנתם אז אתם טועים)
חוץ מזה גם ביום רביעי כל שיעור יש כפול (או משולש, תלוי), מקצועות יותר קשים עם מורות פחות מהסוג שנקרא טובות והסיכוי לעבור את הבגרות בהם הוא לא אייאיי.
ועדיין עוד לא הגענו ליום רביעי של היום.
שאלה חסרת טאקט, קצת לחץ ושאלות על מה שהיה אתמול. לא עברו הרבה מילים ובמקומם הגיעו מחשבות. וכעס, כן. ההפקרות הזו שהורגת.
(אומרים שמה שלא יודעים לא כואב...)
מה שלא יודעים לא מכעיס. מה שלא מדברים הופך לשקט. מה שמתעלמים הופך לגרוע. מה שלא פועלים לא יבוא לבד.
בכי ומצפון, אבל איפה היית עד עכשיו? מאיפה קיבלת את הכח לומר את מה שאמרת? מאיפה עכשיו את ממשיכה?
אני לא יודעת מה להגיד אבל הכל כבר מאוחר מדיי.
(אולי. לאיפה נעלם הדיבור על 'אין מצב אבוד'?)
את. אל תשכחי.
לא, אני לא מעיקה. אני סתם מתוסכלת.
תעריכו אותי, אוף!
- לקראת נישואין וזוגיות