נועם, הייתה מטופלת במחלקה ההמטואונקולוגית, אצל הרופאים המסורים האלו.
את כיתות ז' ח' וט' היא העבירה בטיפול ובשיקום שלאחריו. כשנה וחצי מתוכם "גרה" במחלקה. אשפוז ארוך וקשה. פעם בכמה חודשים הצליחה להשתחרר הביתה ליום יומיים ושוב חזרה לביתה השני בימים אלו – "הדסה".
כחברותיה של נועם, ביקרנו אותה במחלקה בהדסה. היה לה נעים שם. היא הרגישה מחוברת. אהובה. זה קרן ממנה. הרופאים הכי מומחים וחשובים היו חלק ממנה. כמו משפחה ממש.
ישבנו איתה בחדר, וצחקנו וצחקנו. הכאב והסבל עמדו באויר, אבל האוירה היתה מצמררת. מדהימה. עם כל הכאב – היתה שם שמחה. שמחה בלתי מוסברת. שמחה שיכלה להיות שם רק בזכות הצוות המדהים של המחלקה. גם כשנועם היתה בבית ביקרנו אותה. הסיפורים על ההווי במחלקה לא נגמרו.
"האחיות והרופאים המסורים טיפלו בי ללא הרף. עם חיוך עידוד ותמיכה. הייתי סיעודית לגמרי שקלתי קילו וצרכתי מורפיום בכמות שיכלה להרדים פיל אבל הצליחה רק מעט להקל על הכאבים הלא אנושיים שחוויתי.
הרופאה שלי ד"ר מירה חריט- המלאך עלי אדמות, ליוותה אותי מהרגע הראשון . היא חיה בשבילנו הילדים. כל יום משבע בבוקר ועד תשע בערב היא הייתה במחלקה. בודקת, מטפלת, מרגיעה, משתתפת, מנחמת ומקצועית כל כך. בלילות בכל תסבוכת או חום פתאומי ידענו ישר – מתקשרים למירה. היא מדווחת למחלקה על אשפוז ונותנת הוראות לתרופות. אנחנו לא היינו צריכים לדאוג לכלום – רק להיות חזקים ולשרוד. ותאמינו לי זו הייתה משימה.
הרופאים כולם היו אנושיים כל כך הם התייחסו אלינו הילדים בכבוד באהבה ובדאגה. הם צחקו כשצחקנו, שתפו פעולה כשהשתובבנו, החזיקו בידנו כשכאבנו ומחו את דמעותינו וכשלא היה להם אפשרות לעזור, הם הרכינו יחד אתנו את ראשם ופשוט היו אתנו. תמיד איתנו. אין מדד בו נוכל למדוד את אהבתנו אליהם ואהבתם אלינו.
הייתי מטופלת של ד"ר מירה חריט ואח"כ במעקב אצל ראש המחלקה פרופסור מיכאל וינטראוב – בשבילנו פשוט מיקי.
- לקראת נישואין וזוגיות