הגיע ערב מפרק, הערב שסוף סוף היה אפשר להגדיר כנפילה.
אוצנם הצלחתי לטפל יפה במחשבה "אני רוצה למות", אבל היא הגיעה במלוא עוצמתה, ברורה וחדה.
זה צעד חיובי בסך הכול, עוד הוכחה לזה שאני מסוגלת להתגבר על תחושות קיצוניות ולצאת מהן בעזרת המון כלים שקיבלתי בדרך.
אבל זה כל כך כואב. מסובב את הבטן מבפנים ומשחרר כמות עצומה של דמעות.
היה טריגר, כן. דבר שבשום אופן לא היה בשליטתי. מישהו אחר עשה משהו שפגע בי בכמה נקודות מאוד מאוד רגישות. אבל הוא עשה את זה בתמימות ובלי לדעת למה זה גורם. לא כעסתי עליו וגם לא אכעס (למרות שזה יכול לשחרר את האבן שבלב), כי אני לא מוכנה שהאבן הזו תעבור אליו.
מותר לכעוס לפעמים, כאן אין צורך. זה לא יעזור. אני כן אסביר מחר מה קרה, אוודא שזה לא יקרה שוב, אבל האבן שלי תצטרך למצוא דרך אחרת להשתחרר.
אני לא אוהבת שכועסים עליי ולכן אין שום סיבה שאכעס על אחרים.
הייתי נהדרת היום בהרבה מובנים והדבר הזה פירק אותי לגמרי, אבל הוא רק חיזק אצלי את התחושה שאני אדם טוב, בריא ונדיר.
אני גאה בעצמי מאוד.

ההשלכות המעשיות הן שאין לי יותר מה לקרוא כדי להיזכר שהחברות והמשפחה שלי אוהבים אותי. ערימות של קטעי יומן, מכתבים ודפים שהכילו המון אהבה כלפיי- אבודים לגמרי.
אני אצטרך לאסוף מכתבים חדשים, אבל היו שם דברים מלפני שבע וחצי שנים, מכתבים מרגעים מאוד מאוד חשובים בחיים.
עכשיו אין. אין עוד מכתבים ופתקים וקטעי יומן.