בדרכם לארץ ישראל מגיעים בני ישראל לגבול אדום, שעיר. משה פונה בבקשה לעבור דרך אדום. וכשנדחית הבקשה ישראל סובבים את ארצו שהרי הקב"ה אסר עליהם להלחם בהם. לאחר שנדחית בקשת ישראל לעבור בארצו של סיחון והוא יוצא לקראת ישראל ליהצה, נלחם ישראל באמורי וכובש את ארצו, כולל את החלק אשר כבשו האמורי ממואב. לישראל היה אסור לכבוש את מואב שהרי נצטוו: “אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה". אך כיוון שכבש אותה האמורי, מותר לישראל לכבוש.
אומרת הגמרא על הפסוק: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון" - מאי נפקא מינה? (מה יוצא ממנו? כלומר: מה נלמד להלכה מפסוק זה? לשם מה נכתב הכתוב?)
דאמר להן הקב"ה לישראל, " אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב ".
אמר הקב"ה: ליתי סיחון (יבוא סיחון) ליפוק ממואב (יוציא ממואב) וליתי ישראל וליפקו מסיחון (ויבואו ישראל ויוציאו מסיחון) .
כלומר, ישראל לא נגעו בירושת אחיהם, מואב ועמון, אלא רק במה שכבר נפל בידי האמורי.
כך יכולים אנו להבין כיצד יכנסו בני ישראל לארץ מערבות מואב. לאחר הסיפור על כבוש האמורי מסיימת התורה "וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ". ההפטרה מספר שופטים פרק י"א מדברת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.
יפתח נוהג כמשה ושולח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר:" מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי ".
טענת בני עמון היא: " כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם".
יפתח מזכיר למלך בני עמון את ההסטוריה: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם". הוא משלים את מה שלא שמענו במפורש בתורה, בפרשתנו: "וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ".
יפתח מזכיר את המלחמה בסיחון ואת העובדה שישראל ירשו את ארץ האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר עד הירדן. יפתח חוזר למעשה על המתואר בפרשתנו ובכך רוצה לשמוט את הקרקע מטענות בני עמון. בפרשה מצוטטים המושלים האומרים: " אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ, נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן". ויפתח אומר ללעג: " הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקֵינוּ, מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ." כשם שהפרשה מסיימת בנצחון ישראל על אוייביו, כך מסיימת ההפטרה בנצחונו של יפתח: "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
כן יאבדו כל אוייבך ה'. שנזכה בעז"ה לגאולה השלימה במהרה בימינו.
שבת שלום!
אומרת הגמרא על הפסוק: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון" - מאי נפקא מינה? (מה יוצא ממנו? כלומר: מה נלמד להלכה מפסוק זה? לשם מה נכתב הכתוב?)
דאמר להן הקב"ה לישראל, " אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב ".
אמר הקב"ה: ליתי סיחון (יבוא סיחון) ליפוק ממואב (יוציא ממואב) וליתי ישראל וליפקו מסיחון (ויבואו ישראל ויוציאו מסיחון) .
כלומר, ישראל לא נגעו בירושת אחיהם, מואב ועמון, אלא רק במה שכבר נפל בידי האמורי.
כך יכולים אנו להבין כיצד יכנסו בני ישראל לארץ מערבות מואב. לאחר הסיפור על כבוש האמורי מסיימת התורה "וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ". ההפטרה מספר שופטים פרק י"א מדברת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.
יפתח נוהג כמשה ושולח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר:" מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי ".
טענת בני עמון היא: " כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק וְעַד-הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם".
יפתח מזכיר למלך בני עמון את ההסטוריה: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם". הוא משלים את מה שלא שמענו במפורש בתורה, בפרשתנו: "וְגַם אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ".
יפתח מזכיר את המלחמה בסיחון ואת העובדה שישראל ירשו את ארץ האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר עד הירדן. יפתח חוזר למעשה על המתואר בפרשתנו ובכך רוצה לשמוט את הקרקע מטענות בני עמון. בפרשה מצוטטים המושלים האומרים: " אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ, נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן". ויפתח אומר ללעג: " הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹקֵינוּ, מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ." כשם שהפרשה מסיימת בנצחון ישראל על אוייביו, כך מסיימת ההפטרה בנצחונו של יפתח: "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
כן יאבדו כל אוייבך ה'. שנזכה בעז"ה לגאולה השלימה במהרה בימינו.
שבת שלום!
(יהושע מנחם רושנברג)
הלימוד מוקדש לעילוי נשמת אהרון צבי בן דוד הלוי