את לא לבד, נשים רבות חשות שתאריך הלידה המשוער הוא סוג של יום אבל, יום בו היה אמור להיות משהו טוב- והופך ליום שמזכיר את האין... והריק...
כואב וקשה ביותר!!!
אני מציעה לך לעשות משהו סמלי ביום הזה, לציין את כאבך. אולי להדליק נר, אולי לתת שם לילד שהיה אמור לבוא לעולם, אולי לשתול עץ לזכרו. אולי להעניק לעצמך ולאישך משהו טוב כדי למלא מעט מהחיסרון הזה. אולי לכתוב לו מכתב או שיר, אולי לרשום פה משהו לזכרו... מה שמתאים לך. כדי לאפשר לעצמך לעבור את היום הזה עם מעט התייחסות למה שאבד.
בנוגע לתקווה המתחלפת ביאוש מדי פעם- זה מובן שלפעמים קשה להאמין שיהיה עוד, שאצליח להרות וגם להחזיק את ההריון עד סופו, שיהיה לי תינוק.... זה חלום שנראה מתרחק והולך... וכמה לא קל!!!
נשמע לי שאת אדם אופטימי, שאת מסוגלת לראות שיש עוד תקווה ושאת עוד צעירה ויש עתיד, ועם זאת לפעמים קשה ואת רק רוצה כבר ילד בידיים. כמה קשה וכמה מובן!!
אני חושבת שאת אדם פרקטי, והכאב גרם לך גם ללכת לבקש לקחת ילד לאומנה. זה כיוון מחשבה יפה, הרצון להעניק לילד את אהבתך, והיכולת שלך ללכת ולפנות כדי לקדם את זה. אני מכירה מעט את המערכת ויכולה לומר לך שאכן מחפשים לילדי אומנה משפחות מעט יותר בוגרות, וזה לטוב ולמוטב. דבר אחד בטוח: את רוצה לחבוק ילד ולתת לו מאהבתך. וזה כואב וקשה, לעיתים קשה מנשוא.
חיבוק על כל זה, אני מקווה שיש לך רופא שמלווה אותך בתהליך הלא פשוט הזה, ונותן לך גם תקוה.
חיבוק חם!!! תודה ששיתפת מרגשותייך.
💓