ו-וואו, יש לי. יהיה קצת ארוך להקליד וקצת ארוך לקרוא אבל זה כל כך שווה את זה. תקראו.

(מי שמכיר אותי יודע שאני לא עומדת מאחורי כל מה שהיא כותבת שם, אבל לרעיון אני עדיין מתחברת מאוד)

 

מקימי, נועה ירון־דיין, עמ' 153-149:

 

סוואנה מכוסה במדבקות נ נח נחמ נחמן מאומן נכנסת לרחוב. שומעים אותם מרחוק, רמקולים ענקיים, דלתות פתוחות, מוסיקה בווליום של פארק הירקון ואיזה שישה ברסלבים רוקדים על הגג. כשהם מגיעים לאמצע הרחוב, הם נעצרים והרחוב נסגר לתנועה. כולם יוצאים החוצה למסיבה סופנטנית. אני קמה בקושי מהדשא ויוצאת, מתנדנדת מהיין ומחפשת במה להיאחז. אפילו במצבי אני לא מפספסת את ברנר שמקפץ לו על האוטו, מחזיק מיקרופון ומנפנף בידיים כמו מטדור באמצע הזירה.

"ברנר..." אני צועקת לו.

הוא מזהה אותי ומתחיל לשיר לי במיקרופון "חג פורים חג פורים" בצרחות איומות שמתגברות על המוסיקה. אני מחזיקה את הבטן מרוב צחוק. הרחוב מתחיל להתמלא בכל מיני אנשים שמנסים לשמוח. בפינת הרחוב אני מזהה את השחור של דניאל שבולט בתוך כל הצבעוני שלנו. מחבק בקבוק יין ביד ימין ועוד שחור אחד שאני לא מכירה ביד שמאל. מישהו סוחב אותם לתוך המוסיקה, וגם הם רוקדים באמצע הרחוב.

אחרי חצי שעה הסוואנה מצפצפת, בולעת לתוכה את מי ששייך אליה וממשיכה הלאה. דניאל נכנס לסלון, פוגש את בן ומחבק אותו, ומחבק ומחבק ולא עוזב.

"פורים שמח," הוא מתנשף, "איך אני שמח שבאתי לכאן," הוא מנשק את בן. "מה אני אומר באתי? נמלטתי!" הוא צוחק. "אנשים אמיתיים, אני לא מאמין, אנשים חיים, אתם לא יודעים מה שזה, למצוא אנשים חיים באמצע המדבר."

בן צוחק בקול.

"דניאל, אתה שיכור לגמרי."

"אני אוהב אותך כל־כך, אין לך מושג," הוא צוחק ומתמוטט על הספה.

"אתה בטח תשכח כל מה שהיה כאן היום, אבל את זה תזכור, בסדר? שאני אוהב אותך. אתה יודע למה אני אוהב אותך? כי אתה רוצה להתעורר, וזה לא חשוב מה שיקרה איתך, אם תצליח או לא. זה שאתה רוצה - זה הכול. מה אני אומר הכול? זה יותר מהכול."

הוא שיכור, אבל בשליטה. הוא מחייך ויורדות לו דמעות, ותוך רגע יורדות גם לי. כולם מתקבצים סביבו, מתיישבים בציפייה. מישהו נותן לו כוס פלסטיק מלאה ביין, הוא מברך ושותה הכול בלגימה. רק אחר כך הוא עוצם עיניים ומתחיל לדבר. הוא לא מדבר על אסתר ומרדכי, גם לא על המן. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לנאום הזה.

"אתם יודעים?" הוא לוחש. "משיח יכבוש את העולם בכוח האהבה, רבי נחמן אמר את זה. בלי יריית כדור אחת, בלי מלחמה. זה נראה לנו דמיוני לגמרי, איך אפשר? הרי בכל מקום יש מלחמות... בעיקר בין החילונים לדתיים..."

הוא צוחק צחוק גדול ומבקש למלא לו את הכוס.

"זאת המלחמה הכי מצחיקה מכולן. איך רבנו אמר? אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה, רעיון בשביל להתנגד לו, והם צודקים. את הדמות שהם המציאו, גם אני שונא. הם צודקים שצריך לשנוא אותו, אבל הדמות הזאת היא לא אני..."

הוא שותה את הכוס שמולאה בינתיים וממשיך.

"ככה גם המלחמה הזאת. את היהדות שהם המציאו גם אני שונא. זאת מצווה לשנוא אותה, להוקיע אותה. גאון היצר הרע, גאון. המציא מלחמה, וניצח את שני הצדדים. בצד אחד הוא הרוויח חילוני מעוקר עיניים שחושב שהכול שקרים ומתחזק להילחם נגדם מלחמת מצווה, ובצד השני הוא הרוויח חרדי מסוגר ומבוהל, שונא חילונים שנאת חינם, תפוס ואחוז יחד איתם במרדף אחרי כסף וכבוד, והשטן שמח.

אלה שונאים את אלה, אלה גונבים מאלה, וכולם ביחד מקיימים מצוות שנאת חינם ורדיפת בצע ושררה... יש למישהו סיגריה?"

"אתה מעשן?" אני מופתעת.

"רק בפורים, יש למישהו?" הוא מתנשם בכבדות ומחייך חיוך גדול, לוקח את הסיגריה הדלוקה המושטת לו, שואף ארוכות וממשיך.

"...הגלות היא של כל עם ישראל. מצד אחד חי לו ככה החילוני בלי לדעת למה, בלי לשאול יותר מדי שאלות, השתכנע שזה בסדר לחיות בעיניים עצומות. העיקר שאתה מודרני ונאור ומבין שזו אחת ממצוקות הדור. זה המצב ואין טעם לשנות אותו, אז בואו נעשה מזה טרנד."

הוא לוקח עוד שאיפה מהסיגריה.

"הרי הכול היום שונה, פעם אולי היה טוב ורע וכל הזבל הזה, אבל היום זה לא ככה, היום, איש באמונתו יחיה... אף אחד כבר לא אכפת לו משום דבר ומאף אחד. אבל זה בסדר, הבן אדם אומר, ככה האישיות שלי. אני אחד שלא מסוגל שיכתיבו לו מה לעשות, ושלא יכול להיות עם אישה יותר מחודשיים בלי שיימאס לו. זה לא אישי, זה האישיות שלי ככה, אל תעלבי מותק."

הוא מחייך אליי.

"ובצד החרדי אתם חושבים שיותר טוב? הגלות של החילוני מחווירה ליד הגלות של הדתיים. זה נכון שהם יודעים שיש אמת וכל זה, ובכל זאת העולם הזה חזק עליהם, עם כל הטעמים והריחות והצבעים והאופנות. טובי הקופירייטרים עושים גם עליהם מניפולציות מבוקר עד ערב, כדי שגם הם יקנו קוקה קולה ויאספו פקקים במבצע ויזכו בכרטיס זוגי לפארק הכיף־כף החרדי לגמרי, עם חוף ים ומתקנים ולונה פארק והופעות בבמה המרכזית של כוכבי הטראנס החסידי שבטוח קניתם את הדיסק החדש שלהם, חסידימיקס אלפיים או משהו כזה.."

אנחנו צוחקים.

"עלובים כל כך הם עומדים מול עולם מטורף, שמציע בקליק אחד על העכבר סרטי סאדו־מאזו, אז גם הם נופלים. ומשתכנעים שלעולם הזה יש מה למכור להם, ושכדאי להאריך קצת את הבלורית ולקצר קצת את החצאית, ולהצר קצת במותן, ולעשות עוד פן לפאה של שבת, בדור מטורף שבו בטלפון שלך אתה יכול לברר מה התחזית למחר ותוך כדי זה מציעים לך שיחות ארוטיות.  כולם רודפים אחרי הכסף והכבוד, אחרי בגדים, בשמים, סרטים, אוכל ויין, והשטן חוגג. הוא מתמוגג כשהוא רואה חתונות חרדיות עם מנות מעוצבות במאה חמישים דולר למנה, הוא חוגג כשהוא רואה ילדות יהודיות בנות שש־עשרה מפגינות בכיכר נגד כפייה דתית, והשם יתברך בוכה. והשכינה בוכה, והצדיקים הולכים ונעלמים, וכולם הולכים ונחנקים תחת העול של עולם חומר גס ומגושם, והייאוש גדל, והעצבות גדלה, והדיכאון מנצח, והאלימות מתפרצת מכל חור אפשרי. בתוך המשפחה, בין שכנים, בין עדות, בין מגזרים, בין נהגים בפקק, בין ילדים בבית־ספר, בין שרים בממשלה, בין רבנים כאלה לרבנים אחרים, ומשיח יבוא ויכבוש את העולם בכוח האהבה. איך?"

הוא מפסיק בשביל לנשום נשימה ארוכה.

"משיח יראה בנו רק את הנקודה הטובה, הפנימית, זו שרוצה רק טוב. הוא ידון את כולנו לכף זכות. הוא יראה את הנקודה הנאנחת, הנשברת, זאת שרוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה, להשתחרר משלטון הרע. משיח יאהב אותנו כל־כך, את כולנו. הוא יסתכל עלינו, חילונים, דתיים, ספרדים, אשכנזים, גברים, נשים, ופשוט יאהב אותנו. ואתם יודעים מה יקרה? אנחנו נאמין לו. פתאום אנחנו נאמין שיש בנו טוב מתחת לכל ערמות הזבל שלנו. פתאום נוכל להסתכל על עצמנו בחמלה, ברחמים אמיתיים, פתאום נוכל להגיד לעצמנו: 'רגע, אני בעצם טוב, מה פתאום שאני אעשה רע? לא רוצה,' ונעזוב כולנו את היצרים האפלים ואת התאוות המגושמות ואת התארים המכובדים, וכל אחד יוכל סוף־סוף לראות מי הוא באמת, והרע יאבד את הקסם שלו ואת הכוח שלו. וביום הזה נראה שבעצם אנחנו טובים ורוחניים ואמיתיים, ומה לנו ולכל השקרים שבוססנו בהם כל החיים. ופשוט נצא כמו שפעם כבר יצאנו ממצרים, אבל הפעם זאת תהיה גאולת עולם, שאין אחריה גלות ואין אחריה מדבר, ואם בזה לא ראוי להאמין, אז אני כבר לא יודע שום דבר."

תודה 

אדרים אדרים / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ב שבט ה´תשע"ד

 

הִנֵּה הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת

אֵיךְ אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִשְׂנֹא אוֹתָךְ יוֹתֵר

מְלַהֲטֶטֶת בִּשְׁנֵי אֲדָרַיִךְ

כְּרֵסֵךְ נְפוּחָה שֶׁלִּי רֵיקָה מִיַּיִן

גַּם חֶדְוַת הַשְּׁתִיָּה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שְׁקָלִים לַחֵצִי 

גַּם הִיא לֹא מַצְלִיחָה לְהָנִיס נְשִׁימָתֵךְ,

עֲכוּרָה מִבֹּשֶׂם.

לְכִי לָךְ לְכִכַּר הָעִיר

עִמְדִּי שָׁעָה שֶׁחוֹלְפִים אֲנָשִׁים עַל פָּנַיִךְ

הַאִם אַתְּ מְסֻגֶּלֶת לְהַבְחִין 

שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל

הוֹסַפְתְּ חֹדֶשׁ נוֹסָף לִבְדִידוּתָם?

 

אדרים אדרים | ביכורים

מָרְדֳכַי רוֹצֶה לַדַּעַת שְׁלוֹם אֶסְתֶּר

מַבִּיט לְמַעֲלָה לַמְרוֹמִים

אֶל חֶבְלֵי הַכְּבִיסָה

שֶׁל בֵּית הַנָּשִׁים –

אֶל הַמַּלְבּוּשִׁים.

סוֹקֵר אֶת צְחוֹר סְדִינֶיהָ

מַבִּיט אֶל שִׂמְלוֹתֶיהָ

חוּט יָרוֹק

שֶׁל חֶסֶד

שָׁזוּר עֲדַיִן עֲלֵיהֶם.

"שְׁלוֹמָהּ בְּטוֹב"

כּוֹרֵעַ מָרְדֳכַי וּמִשְׁתַּחַוֶה.

הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין.
היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה ?" שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוּגוֹת.
"למה את שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי," התוודה השיכור, מרכין ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה. והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל.
"המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים", שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

אני קראתי כבר כמה פעמים ציטוטים. צריך לקרוא מתישהו את המקור.

I. הדוּר קבלוה בימי אחשוורוש

אָמַר רָבָא: חָיַיב אִינִישׁ לִבְּסוּמֵי בְּפּוּרַיָא עַד דְּלֹא יָדַע.
עַל הַבַּקְבּוּק שֶׁלִי כָּתוּב: תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹא נֵדַע.
וְכָמָה שֶׁאֲנִי שוֹתֶה אֲנִי יוֹתֵר יָנִיק וְיוֹתֵר חַכִּים,
עַד שֶׁבָּסוֹף, כְּשֶׁאֶינֵנִי מְזָהֶה יוֹתֵר כְּלוּם לְבָד מְקוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא,
דַּוְקָא אָז אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל.

כְּשֶׁחָזַ"ל אוֹמְרִים שֶׁבְּמָעֲמָד הַר סִינָי יָצָא הַקוֹל וְהָלַךְ,
הֵם לֹא אוֹמְרִים מְאֵיפֹה הוּא יָצָא.
אָנוּ כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁלֹא בַּרַעָשׁ הַשֵׁם, אֲבָל
אוּלָי יֵשׁ לוֹמָר: הַשֵׁם בְּשֶׁקֶט,
אוּלָי יֵשׁ לִשְׁתוֹק אֶת הַדְּבָרֵים הַאֶלֶה בַּיְקִיצָה.

אִם לֹא הַיִינוּ מִשְׁתַכְּרִים לֹא הַיִינוּ רוֹאִים אֶת הַקוֹלוֹת,
לֹא הַיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָקִים.
בְּחַלוֹנֵינוּ לַשָׁוְא הַיְתָה מִדָּפֶּקֶת רוּחַ אֱלוֹקִים
וַאֲנַחְנוּ הַיִינוּ יוֹשְׁבִים לְיָד שׁוּלְחָן הַמִטְבָּח וּמְחַבְּקִים
אֵת עַצְמֵינוּ.

וּבְכָל פּוּרִים אֲנִי רוֹאֶה בְּגָּלוּי אֶת הַקוֹלוֹת שֶׁשָׁמַעֲתִי בַּבֶּטֶן.
וְהַקוֹל יוֹצֵא וְהוֹלֵך מִסוֹף הַעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמוֹ אַדְוָה שֶׁל נֵר.
רַק שֶׁבָּסוֹף אֵין מַלְאָךְ שָׂם אֶצְבָּע עֲדִינָה עַל פִּי וְאוֹמֵר לִי: "שְׁכַח",
כָּל פָּעַם אֲנִי מִתְפָּכֵּחַ וּבוֹכֶה אֶת הַשִׁכְחָה מְחָדָשׁ.

כִּי כֵן,
אָנוּ אֵינֶנוּ שׁוֹתִים עַל מְנָת לִשְׁכּוֹחַ,
אָנוּ שׁוֹתִים בִּכְדֵי לִזְכּוֹר אֵת אָשֶׁר שָׁכַחְנוּ.

II. למחר ביקש עליו רחמים והחייהו

רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבְדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בְּהָדֵי הַדָדֵי,
וּבְּסוּמֵי עַד דְּלֹא יָדְעוּ לְהַבְדִיל בֵּין מָיָא לְחַמְרָא.
קָם רַבָּה שַׁחְטֵיה לְרַבִּי זֵירַא
לְמָחַר בָּעֵי רַחֲמֵי וְאֲחְיֵיה.

כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׁרַאֵל שֶׁבִּקְשׁוּ: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת",
וְלֹא יָדְעוּ כִּי הַמָוֶות הוּא חֶזְיוֹן שָׁוְא, וְטוֹמְאָתוֹ הִיא שִׁקְרוֹ.
וְאֲנִי תָּמִיד חָשַׁבְתִי שֶׁאִם הָיָה ר´ זֵירָא עַצְמוֹ יָכוֹל לָקוּם,
שֶׁמָא הָוַא בָּעֵי דְּלֹא לִיבָּעֵי עָלַיו רַחֲמִים.

וְאָנוּ-
אָהֲבַתֵנוּ לַקָפֶה לֹא תְּסָמֵא אֵת עֵינֵינוּ מִרְאוֹת אֶת מוּמָיו:
כָּל מוֹצָאֵי פּוּרִים מְחָדָשׁ הוּא מְנַתֵק מְאִיתָנוּ בְּכֹּחַ אֶת חֶבֶל הַטָבּוּר,
וּמוֹתִיר אוֹתָנוּ סְחוּפִים וּדְּוּויִים לְיָד שׁוּלְחַן הַמִטְבָּח,
מִתְּגַעֲגְעִים לַקֶשֶׁר.

III. כתבוני לדורות

עַכְשָׁיו אֲנִי כּוֹתֵב אֶת עַצְמִי בְּיָדַיִים טְרוּטוֹת מְשֵׁינָה,
וְחוֹתֵם אֶת עַצְמִי בַּשְׁתִיקוֹת וְּבְכֹל שְׁתִיקָה מַנְגִינָה,
וּמוֹחֵק בִּזְהִירוּת אֵת הַסוֹף וּמוֹתִיר בִּמְקוֹמוֹ עֲנָנָה--

וְשׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ

אבל זה יפה.
(איכשהו תמיד יוצא שאני שם לב קודם כל לניקוד )

קשה באמת לכתוב עליו, או באמת באמת להתכונן אליו. כמו בעצם לכל חג.

מה אתה עושה פה לעאזל?!

עד שנפגשנו בקושי דיברנו! אנחנו צריכים לדבר מתישהו!

זה הלימודים שהורגים אותנו. אחרי פסח יש רצח עם בערך. אבל אל תדאג נשב מתישהו בעז"ה.

רָאִיתִי אֲנָשִׁים רָצִים
יְחֵפִים מֵחֲשִׁיבוּת עַצְמִית.
רוֹקְדִים בְּמַעְגָּל
וְאוּלַי מוּטָב לוֹמַר:
מִתְנַפְּלִים עַל כָּל נִסְתָּר נְחוּשִׁים
לְגַלּוֹת לְהִתְגַּלּוֹת לְהִתְבּוֹסֵס בְּקִּיא שֶׁל מִלִּים
לֶאֱהֹב, כָּל-כָּךְ
לֶאֱהֹב - -
(רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָמָּה הֵם אַף פַּעַם לֹא לוֹמְדִים)
אֵיזוֹ חֲוָיָה מְשֻׁגַּעַת. וַאֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי
בּוֹדֵד שָׂמֵחַ מִתְגַּעְגֵּעַ קָרוֹב לָאֱ-לֹהִים אוֹ סְתָם שִׁכּוֹר.
בֵּינְתַיִם
כָּל הַמַּעְגָּל הַנְּחִישׁוּת הַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת
מַסְתִּירִים אוֹתִי מְצֻיָּן.

(מתוך ביכורים)

רציתי אלוהים לייט,
כזה שמראה שהוא אוהב גם במגע ממש,
בחיבוק.
ששולח הודעות שאולי לא ראוי לשלוח,
כי זה מקרב מדי וכי עוד לא
וכו וכו,
שלוקח אותי למקומות של אוהבים ומתייחד איתי,
אפילו שאסור.
לוחש לי,
לפעמים ניכשל
ניפול ביחד.

במקומו אלוהים בייניש,
שלא מיישיר מבט וממולל זקן,
גורם לי להתנדנד בחוסר שלווה
בכל פגישה,
מסתיר פנים
שומר מילים של אהבה ל
אחרי החתונה.

(ורק בפורים פתאום
הוא מתקשר
צוחק ואומר שהוא
אוהב אותי
ובוכה
בוכה
בוכה.)

(מתוך ביכורים)

וואו וואו וואו.

אפשר קישור?

בַּבִּיתָן הַקָּטָן לְיַד הַשַּׁעַר
יוֹשֵׁב
יְהוּדִי קְצָת מוּזָר
שׁוֹתֵק, שׁוֹתֶה
תּוּרְכִּי קָטָן וּמַר
זוֹעֵק
זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה

מָה אַתֶּם
צוֹחֲקִים, תִּמְחֲקוּ
אֶת הַחִיּוּכִים
מָה אַתֶּם לֹא מְבִינִים, אֲנִי
לֹא מִכָּאן, לֹא
מִכָּאן
אֲנִי שׁוֹמֵר
עַל זִכְרוֹנוֹת שֶׁל דּוֹרוֹת, זוֹכֵר
מְלוּכָה וּבִנְיָן וְחוּרְבָּן מִלִפְנֵי שֶׁנוֹלַדְתִּי
לֹא מִתְכּוֹפֵף, לֹא שׁוֹכֵחַ לְרֶגַע מִי הָעֶבֶד
וּמִי הָאָדוֹן, לֹא
מְרַחֵם עַל אַכְזָרִים
מָה אַתֶּם מִתְחַלְחֲלִים, חֲבוּרָה
שֶׁל שִׁיכּוֹרִים,
אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת
הַשָׂפוֹת שֶׁל כּוּלְכֶם, וְאֶת הַשָׂפָה שֶׁלִי
אַף אֶחָד לֹא מֵבִין
אֲנִי לֹא צָרִיך אֶת הַכָּבוֹד שֶׁלָּכֶם, תַּפְסִיקוּ כְּבָר
עִם מְחִיאוֹת הַכַּפָּיִם
מָה יֵשׁ כָּאן לְהָבִין, אֲנִי לֹא מִכָּאן, אֲנִי
מִיְרוּשָׁלָיִם

אִישׁ יְהוּדִי בַּשַּׁעַר, שׁוֹתֶה
קָפֶה שָׁחוֹר, מַר
כְּמוֹ הַדְּרוֹר

(מתוך ביכורים)

אֵלִי אֵלִי, לָמָּה
עֲזַבְתָּנִי, הִסְתַּרְתָּ מִמֶּנִּי
שִׁמְךָ
כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי,
אָבַדְתִּי אֲנִי וּבֵית
אָבִי, אֶת שְׁמִי כִּמְעַט
שָׁכָחְתִּי, לֹא יוֹדַעַת
לְמִי אֲנִי לְקוּחָה, מְפוּזֶּרֶת וּמְפוֹרֶדֶת
בֵּין הָעַמִּים
(רַק קוֹל דוֹדִי
דוֹפֵק, מִתְהַלֵּך בַּגָּן
לִפְנֵי חֲצֵרוֹת נְעוּלוֹת
רַק קֶרֶן אוֹר לְבָנָה
בּוֹדֵדָה
כְּשֶׁשְׁנָתִי נָדְדָה
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵילוֹת)

עַכְשָׁיו כְּבָר מוּתָּר
לְגַלּוֹת, שֶׁיָגַעְתִּי
וּמָצָאתִי
בְּעֵינֵי כֹּל רוֹאַי אֶת חִנְּךָ
שֶׁיָדָעְתִּי
לְהַאֲמִין בְּנִסִּים, לִמְצוֹא
אֶת שִׁמְךָ הַנִסְתָּר,
לַעֲמוֹד
לְבוּשָׁה בְּמַלְכוּתְךָ
בְּחַצְרוֹת זָרִים
וְלֹא לְפַחֵד
מֵאוֹיְבִים צָרִים
מַפִּילֵי פּוּרִים
לְהַשְמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד
לִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיָד הָרָצִים
בַּסּוּסִים, עוֹמְדִים
בֵּין הָהֲדַסִּים

כִּתְבוּנִי
לְדוֹרוֹת, פִּרְשׂוּ אוֹתִי
כְּאִגֶּרֶת
הַרְעִישׁוּנִי בָּרַעֲשָׁנִים
שִׁלְחוּנִי מִשְׁלוֹחַ
מָנוֹת, וּמַּתָּנוֹת
לָאֶבְיוֹנִים
בּוֹאוּ אֶל הַמִשְׁתֶּה אֲשֶׁר
עָשִׂיתִי וְנִפְכְּחוּ עֵינֵיכֵם, אֲנִי לֹא
מְשַׁקֶּרֶת
חַפְּשׂוּ אוֹתי תַּחַת כֹּל
הַמַּסֵּכוֹת, אֲנִי שָׁם
מִסְתַּתֶּרֶת

(מתוך ביכורים)

הַמֶּלֶךְ הוֹשִׁיט לִי

אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב

אֶל הַמֶּלֶךְ נִקְרֵאתִי

אָמַר הוּא לִי קְרַב

וְאֵלַי בְּמַבָּט מְרַחֵם הוּא יַבִּיט

קְרַב וְגַע בַּשַּׁרְבִיט

קְרַב וְגַע בַּשַּׁרְבִיט


וּמוֹסִיף וְקוֹרֵא הוּא בְּקוֹל רַב סַמְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת


לְעַם שֶׁנִּמְכַּר

לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד

לְעַם שֶׁפֻּזַּר

וְתִקְוָה הוּא אִבֵּד

עַל אֶרֶץ קָדְשׁוֹ נָתַן וְהוֹשִׁיט

לִי כֶּתֶר וְשַׁרְבִיט

לִי כֶּתֶר וְשַׁרְבִיט


לְעַם מֻשְׁמָד וּמֻשְׁמָץ וְשָׁחוּט

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת


אַךְ אֲנִי שֶׁבָּכִיתִי בִּזְעָקָה גְּדוֹלָה

וְקִבַּלְתִּי חַיִּים, מְלוּכָה וְנַחֲלָה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עוֹד אֶזְעַק וְאֶקְרָא,

הַגֹּאֲלֵנִי וּפוֹדֵנִי מִצּוּקָה וְצָרָה,

הֵן פָּרַשְֹתִּי יָדַי בִּתְחִנָּה ובָכוּת

אֵין לִי דַּי, אֵין לִי דַּי בַּחֲצִי הַמַּלְכוּת

אָנָּא ה' זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתְךָ

וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתְךָ

(מתוך ביכורים)

הִיא בּוֹכַה על הכַּר

המלְכוּתִי,



בֶּכִי חרִישִי, כּמְעט

ילדותִי,



את הכּל כּבר נתְנָה,

המלְכָּה הקְטַנָה,



לא רוֹצה משׁרתוֹת,

לא משתה עם כּרִים וכּסָתוֹת,



והרי נתבטלה הגְזֶרָה,

רוצה רק אותך מֹרְדכַי,

בּחזרָה.


(מתוך ביכורים)

וזהו שמברכין על מגילת אסתר. כפי ששמעתי מא"א אדומו"ר זצוק"ל מגיל"ה לשון התגלות. ואסת"ר הוא לשון נסתר. כי צריכים לעשות התגלות מדבר הנסתר. כי הקב"ה עושה נפלאות גדולות לבדו בנסתר. אך ע"י עשיית המצות ומעש"ט שאנו עושים ממשיכים אותם להתגלות. ובאמת המגילה עצמה הוא נסתרי נסתרות לכל בני אדם. צדיקים אומרים שהם מסתכלים בהמגילה כל מה שיהיה בכל השנה. והנה צדיקים גמורים יכולים להמשיך נסים גדולים ונפלאות להתגלות. אבל אנשים כערכינו צריכים אנו להמשיך הגם מעט קדושה מקדושתו להתגלות ונזכה להעביר הזוהמא של עמלק ולהתחזק בעבודתו יתברך. ואיתא בספרים שבשעה שברח יעקב מלבן מי הגיד ללבן שברח יעקב. עמלק הגיד ללבן. ובאמת הוא בכל שנה ושנה ולכן צריכים אנו להתחזק במלחמתו ולהעביר את הזוהמא מאתנו אמן כן יהי רצון:
(ר' אהרן השני מקארלין)

 

בליל הפורים הזה כשקולות נפץ מהדהדים מהרחוב (כוחותינו ברמת גן משיבים אש על גבעתיים)

ואני יודע
שאני בכלל
לא יודע
איך לקיים
את מצוות
חייב אדם
להשתכר
בפורים עד...
שלא יבדיל
בין מרדכי להמן
בין פולין לתימן
בין החלל
לבין הזמן
בין פקין
לבית שאן
בין גבעתיים
לשושן.
האם מישהו
במרחב האוירי
של ארץ ישראל
הלילה הזה
יודע איך
לקיים
את מצוות
עד דלא ידע?
האם מישהו
יודע איך
להמריא
מעבר לטוב ולרע
אל המרחב
של לפני האכילה
מעץ הדעת
לפני רגש הבושה
לגעת?
ובינתיים
חזר השקט
אל גיזרת
רמת גן-גבעתיים
התותחים דוממים
והמוזות הולכות
לחפש תשובות
בחלומות

לִפְעָמִים מֵרֹב מַסֵּכוֹת
אַתָּה נֶעֱלָם לִי

לִפְעָמִים עַל גַּבֵּי מָסָכִים
אֲנִי מִתְגַּלָּה

לִפְעָמִים אַתָּה לוֹקֵחַ נִיצוֹצוֹת
מֵהָעוֹלָם כָּאן לְמַטָּה,
גוֹנֵז אוֹתָם אֶצְלְךָ קָרוֹב
גַּם אִם זֶה כּוֹאֵב
נוֹרָא.

נֶאֱחָזִים כְּמוֹ צִפּוֹרִים צְפוּפוֹת
עַל כֶּבֶל חַשְׁמַל מָתוּחַ,
לְהַרְגִּישׁ מְעַט חֹם
לְהַאֲזִין לֶאֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.

פּוּרִים מִתְקָרֵב.
בִּכְנָפָיו שֵׁכָר בְּלִי דַּעַת
וּמִסְדְּרוֹנוֹת אֲרֻכִּים,
הָלְעִיטֵּנִי נָא מִן הָאָדֹם-זָהוֹב הַזֶּה
מִן הַגִּלּוּי הַאֶסְתֶרִי הַהוּא,
מִמַּלְכוּתְךָ.

תֵּן בָּנוּ מֵהָאוֹר שֶׁאַתָּה מַחֲבִיא
לִזְמַנִּים סְפוּרִים,
וְגַם אִם רַק לָרֶגַע
תִּפָּקַח הַדֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ -
עֵינֵינוּ הַמִּתְרַחֲבוֹת עוֹד יִשְׁתַאוּ בָּהּ

יָמִים רַבִּים.

השרשור החסידי פואטי
פורים שמחים לכולכם

תוהה לעצמי אם יש טעם לפתוח שרשור חגיגי או שאין כאן אף אחד שיתמוך בקונספט

אשכרה.

קפוץ לי