ככה בבת אחת, כשכבר נדמה שהגעתם.
אחר כך את מתגעגעת
קצת אליו, קצת אליכם
בעיקר אל זה שאת לא לבד.
בסוף את שוכחת,
וזה כמו להכיר מישהו שמעולם לא פגשת וגם לא תפגשי.
זה לא הגיוני, וזה מפתיע,
זה חותך אותך וזה משמח אותך כל כך.
אבל בסופו של דבר את שוכחת אותו.
וכבר אין בעולם שלך את ההוא שידע לומר בדיוק מה שהיית צריכה לשמוע,
שהתייחס בכובד לראש לדברים שטותיים שרק את הבנת.
אין מי שישאל מדי פעם מה נשמע
ויספר לך על עצמו בלי לצפות שתתני משהו בתמורה
(כאילו שאני צריכה לפצות על הצורך שלהם לדבר ולהשוויץ).
אין מי שתחכי לו בהתרגשות,
אין מי שתחלמי על הביחד שיהיה איתו.
יש אותך,
ויש בדידות.
יש איזשהו ניצוץ תקווה
ובכלל,
כבר שכחת.
אין אותו ואין את הדברים הטובים,
אבל הם כל כך רחוקים שאת כבר לא מרגישה בהם צורך.
את יודעת לחכות למישהו אחר,
ואולי לא רק לחכות.
אולי גם ללכת קדימה בנחישות.
מדי פעם ליפול,
והנפילות הן כואבות ושורטות ושוברות.
אבל את מלטפת ומחבקת ובונה את עצמך מחדש,
שוב ושוב ושוב,
עד שיום אחד תחצי את הגבול ותהיי במקום הזה שבו אפשר לנשום עמוק ולא לעמוד על המשמר כל הזמן.
- לקראת נישואין וזוגיות