מפחיד לי ממה שאני עלולה לעשות. כל כך.

ומחר שבוע שלא עשיתי כלום. ואכלתי נורמלי ממש.

ושהיום בערב לא יגיע.

ושמחר לא יגיע בכלל. יש בוקר כיתה. מי מסוגל מי.

לא עשיתי את המתכונת. אני עומדת לחטוף.

לא יעשו לי תוכנית לימודים עד שאני אתחיל טיפול ואלך לפסיכי.

לא יהיו בגרויות.

כוסעמק.

את תלמדי מטעויות. אבל אפשרי בלי פשוט?

ודי לקחת ללב כל-כך.)

יש אותו ואת גרעין דביר ,
מה שזה לא יהיה בכלל...

אולי את באמת כזו?

כבר שנים שלא עקצצה לי התחושה הזו בגוף.

והנה פתאום שוב, זה נוכח, וזה מבהיל.

לא יודעת אם אני רוצה,

אבל אני רוצה.)

לפעמים זה מעצבן להתחשב באנשים אחרים.

לפעמים מעצבן שככה זה מתנהל.