המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה, לא יוכלו לדמות את עצמם לרוב בני אדם, דרכי חייהם צריכים להיות בדרך יותר עליון, מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש. ובזה הם עושים טובה לכל העולם, מרבים בו שפע של אושר, של קדושה, ושל מנוחה, מחממים את הלבבות, ומאירים את הנשמות בסגולתם. ובהניחם את ידיהם ומתרפים ממעלתם מתפשטת נפילה רוחנית בעולם כולו. ואף על פי שדרכם בקודש צריכה להיות בקיצוניות, וחומרות, מכל מקום צריכים גם הם להיות מעורבים בדעת עם הבריות, ולדעת עת לכל חפץ, להגביר את תוכן החיים, ואת דעת העולם העמוקה בקרבם, את ההתקרבות והריעות המדינית ברוחם ונפשם, ואז יהיו שלמים באמת, ותיקון העולם יהיה ראוי לבא על ידיהם, ומדותיהם האנושיות יתפארו ויתעלו בתכלית הטוב, ופאר רוח הקודש יחול עליהם בנעימות וחדוה.

(קובץ ו, כו)

אכן. אם כי אולי לא זאת ההגדרה המדויקת
ותמיד צריך קשר כלשהו אבל לא תמיד ככה
ויש כאלה שעושה להם טוב להתנתק, כדי להתחבר
(לענד)
הרב יוצא נגד התנתקות מוחלטת
התמסרות לבד
מאשר לחזור ולהעלות את הקהל
יש לרב הנזיר קטע על זה, שהוא מדבר על החשיבות
כל עוד לא מוחקים לגמרי
(ותמהני)



(ותודה.)

גם לענ"ד. 

קדושה אמיתית ושלמה יש רק בציבור (לכן לא אומרים קדושה בפחות מעשרה. ונראה לי שהרב כותב גם את זה), ו"לעולם יהא אדם מעורב בדעת עם הבריות".

 

"כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע".

יש השלמת האדם לעצמו, בידיעת האמת, והשלמת זולתו ע"י עשיית הטוב וחסד. אך כ"ז לא יספיק לאדם, כל זמן שלא ישכיל שתעודת האדם לא תגמר לעולם, כ"א בצירופו אל הכלל. אמנם מי שיעסוק בעניני הכלל, עליו לשום לב כי א"א להיות הכלל מוצלח, כ"א כשיהי' פרטיו מוצלחים. וא"א להפרטים שיהיו מוצלחים זה מזה, כ"א בהיות כל אחד שוקד ג"כ על שלמותו הפרטי [...]

(עין איה ברכות א פט)

 

 

 

ובכז
אם כבר מדברים על החסידות, היא זאת שהחזירה את המושג של התבודדות לכלל העם
שיש עניין לפעמים של להתגדל לבד
לפני הויפוצו מעיינותיך, צריך בסיס כלשהו
וגם הרב אומר שצריך שהכלל יהיה מוצלח. ואם הדרך היחידה היא להתנתק קצת
אין בררה
חצי שנה שנה, לפרוש
להתלמד בתורה
הכרחי לחלק
ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.
(הרב זצל)
משמע, יש אפשרות, ויש בה טוב, של עבודת ה ברגש
של לבד וביחד (וכוח של חבורה)
כל עדי אין קיצוניות, אבל גם הרב מכיר בזה שבבסיס זה טוב
ובתפילה
ולעשות מהתורות תפילות (וגם הרב הביא רעיון זה)

עד החסידות, היה נפוץ הרבה יותר המנהג של יציאה ל"גלות", והחסידות היא זו שחידשה שאפשר להתבודד בין אנשים וכד'. ההתבודדות שייכת לכולם רק בברסלב, וההתבודדות הזו היא לא מלאת סיגופים, מסתורין ובכי כמו ההתבודדויות שנראה שתיארת.

בכל מקרה, החסידות היא חלק משמעותי ומהעמוקים בתורה, אבל היא נוסדה בגלות וממילא ברור שהיא תורה שעוסקת בתיקון הפרט. בחו"ל העם מת, כמו שברור ע"פ חזון העצמות היבשות, ועם החזרה לא"י - גם התורה חוזרת להופעה כללית, והצדיקים צריכים להעלות את העם ולא את עצמם.

דווקא תלמידי חכמים שעוסקים בתורה צריכים להיות בקשר מתמיד עם העולם. לימוד תורה לא צריך להביא לריחוק מבני אדם. לימוד בישיבה לא דומה להתבודדות של נזיר טיבטי לענ"ד.

 

לא הבנתי איך הסקת את זה מהפסקה שהבאת. הוא מדבר שם על מה שעשתה ההתנגדות לחסידות.

גם את ההמשך לא הבנתי ככ

 

לא חסידים אנחנו
(במובן הגלותי של המילה. חסידות זה פרק יט)
יש עניין של תיקון הפרט ברמה בסיסית כלשהי לפני שניגשים לכלל. אתה לא רוצה את הרב שלך בנאדם שלא משתדל מספיק ולא מצליח מספיק. אדייק - בנאדם שלא משתדל מספיק, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. גם צריך רמה מסוימת של תיקון ובירור המידות לפני.

אדם לעולם לא ישלים את עצמו, ובסדר פעולה כזה הוא לעולם לא יעסוק בכלל (פתח ודגש בב'). וחו"מ, בשביל להיות אדם טוב לא צריך לברוח למערה וללמוד בה תורה.

כתבת שהאידיאל זה לברוח ולהתחבא במערה, ואת זה לא הבנתי. אפילו ר' שמעון ור' אלעזר שהלכו למערה, עשו את זה  רק כשהיו בסכנה לא כדי לתקן את עצמם. ואפילו על זה היתה ביקורת מסוימת

 

מה שכן, יש זמנים שאולי נכון לעשות את זה לפרק זמן מוגבל וקצוב מראש. ולו רק כמטפורה

אשכרה.