כמה.כמה נסיונות.כמה לבבות.כמה שבירות.כמה השתוקקות.
כמה.
והיא שמתכתבת איתי שהיא רוצה מישהו וקשה לה ודיי וזהו.והיא מתייאשת.
ואני,-"עוד קצת,רק עוד קצת"..
רק עוד קצת?!טאטע.מהזה הנסיונות האילו?
(החצופה שמתוכי מדברת.אל תיבהל.)
אנחנו גיבורים.
לא לחינם אמרו חז"ל,
שהם לא רוצים לחיות בדורנו.
ממ.זה אומר שאם ככה,לנו יש יותר כוחות משלהם,לצלוח את נסיונות הדור האיום הזה?!..
כל יום נפילות.
נידמה שהעליות באות כנחמה אחרי הנפילות אבל--לא להרבה זמן.מייד אחר כך מגיעה חתיכת נפילה ואז מתרוממים אכשהו
מהטומאה,ועלייה גדולה,וירידה יותר עמוקה ואוורסט ותהום וחוזר...
עייפנו.עייפתי.
אני שנייה מלשחרר.
שנייה מלגרום לעצמי,לקחת "סם שיכחה מאבא",לברוח,לטבוע בטומאה של עצמי,להתייאש,לבכות למישהו.
לא לאבא שלי.
אבל.
אני יודעת שזה כל כך דפוק.
שלא רק שאתה לא עוזב,אתה גם מחזק יותר.
אתה מגיע כהצלה וכאילו "הורס" לי את הדרמה שבניתי לעצמי,שבאלי לברוח מימך ולא רוצה לדבר איתך.וכן,בסופו של דבר,
אגיע ליידי דיבור עימך.
טאטע.
אתה יכול רק לרחם עלי?
עלייה?
עליו?
עייפנו.שבענו נסיונות.רוצים לאהוב אמיתי.רוצים להיות קדושים.כמהים למשהו ככ מוסתר,המתחבא עמוק איפשהו,
בתוך הר הזבל הזה.
אולי מספיק?.
היא רוצה חיבוק.
והוא רוצה את העיניים שלה,את המבט הזה.
וכן.
הם באמת באמת משתוקקים לקדושה שבדבר.
השחור מסתיר על היופי כאן.
התאבות משחקות תפקיד ראשי במשחק החיים.
טאטע.
עייפנו.
תן בנו תקווה,רצון לחכות,עוד קצת,לאמיתי שלנו.
