אתם יודעים מה זה לא להצליח פיזית לזוז מרוב שהלב כל כך שורף.
לא להצליח לקום בבוקר, כי למי יש עוד כח לחיים.
לקום ואז לא להצליח לצאת מהמיטה.
להכריח את עצמי לעשות את הפעולה הכי פשוטה שיש, להרים כמה בגדים מהרצפה, כי פשוט אין למה.

אז אני כבר לא. לא אוכלת. לא ערה. לא ישנה.
החדר שלי מעיד עלי על כמה רע לי, הכל בלגן והמצעים מסריחים.
אין לי כח לנשום.

ואין יותר לאן
נשכחתי
וזה נהיה לא מובן


נשארתי ברחובות
בין בנים ובנות
שוכחת שהיו לי חלומות
לא מנסה למצוא יותר תקוות

שיקרתי
כי אסור לי להיות
נשברתי
בתוך כל השעות

וידעתי שאין עוד מקום
בו מותר לי לנשום
או אפשר בו לחלום
לקוות לטיפת שלום

קרסתי
לא רציתי עוד לחיות
נפלתי
כי אין לי עוד סיבות

תאהבי את עצמך, לחשתי בשקט.
את יפה וטובה ויש בך הכל.
אבל שנאתי.
וידעתי
שאין בי עוד כלום

(אם היה מותר לדבר)

היתה ילדה. ילדה טובה, יפה, חכמה, מצחיקה. כובשת.
גדלה הילדה בצורה די סבירה, שבדיעבד מסתבר שהיא ממש לא ראויה והיא ממש לא דרך לגדול בשביל ילדה.
גדלה הילדה והפכה לנערה, מבית הספר היסודי לאולפנה עלתה, התרגשה הילדה, שמחה. היא כל כך רצתה שיכירו אותה.
היא כבר הרגישה, שמשהו אצלה לא תקין אך לא ידעה להצביע על הדבר ולהגיד- "מפה מגיעים הכאבים"
ואז היא חוותה נפילה קיצונית, היא ידעה שאין לה עוד מקום לפרוק בו את כל השיט.
ונפלה הילדה והודכאה עוד יותר ממה שהיתה. החיים הכניעו אותה.
ראו אותה מבוגרים ואמרו- היא? עדיף שלא תהיה פה.
ונזרקה הילדה, ופתאום נקראה נערה.
והמשיכה נערה לנסות את מזלה ורוצה כמעט ולא נפלה. אך שוב ושוב מעוד ועוד מקומות היא נזלה ונפלה.
ותמצא את עצמה הנערה בודדה, עלובה ובלי כח להמשיך לתת חיים לעצמה.
ובעצמה שקעה ומכוחותיה שכחה.
והנערה? היא ילדה. שאין לה עוד כח להילחם על עצמה.
היא רוצה שיאהבו ויבינו אותה. ובעיקר. היא רוצה שוב לאהוב את מה שיש בתוכה.