שתיקות יבשות
השפלת לב.
טביעות רגליים בקרקע,
רטובה היא מין דמעות,
אדומות,גדולות
רגלייך טובעות בבוץ חרוך מים וצער גלות,
חשכה ניסתרת על הכל,
צועדת את בלאט,לאט אט.
פנסי לילה נידלקים לעברך,
הבטחות הימים.
מתבוננת את עד כאב,
עינייך שרופות מאורות עמומים.
הוא הבטיח לך גאולה.
הבטיח שתפרוץ תקופת שלווה.
ואור אינסופי ייגבור על הכל.
ואת?.
עוד הולכת.
בדד.
בשביל עמוס קורבנות.
דורכת בעדינות,זהירות יתר מגלה.
אדמה שרועדת תחתייך,
אדומת פחמים.
עלים שרופים
שורשים עמומי כאב
ורגבייה,
צורחים קורבן.
אשם?
תמיד.
עייפת מלהקריב אחייך על מזבח.
עינייך עפות לשמיים,
מבכות דמע צורב.
לב.
כואב.
ידייך פרושות הן,
מנסות לקבץ את המרומים בתוכן,
מייחלות לאור גאולה,
ניחומים,
עייפים הבנים.
אבא.
הבטחת.
ה' ייקום דמי ההרוגים.
