וחברה באה להעיר אותי בבוקר עם הבשורות האלו.
מחריד שאלו תחנות שאני עומדת בהן לא מעט כדי ליסוע בטרמפים או אוטובוסים.
מפחיד שחברות שלי היו שם באותם רגעים.
ואז לראות את חברה שלי מוסרת עדות.
וללכת בצומת הזו פעמיים אתמול בלית ברירה ולרעוד כמו סתומה עד שהרמזור יהפך לירוק ולרוץ עד לתחנה עם החיילים ושחברה צוחקת עלי שאפסיק לרוץ ושאין ממה לפחד.
אני עם חרדות וטראומות מאמי.
ואיך שתמיד מקרים של מוות מקבילים למקרים של חיים.
אתמול בתוך כל הסירנות ששמענו והכביש הפקוק שנפתח לתנועה היתה ברית לאח שלי.
בתוך כל השחור הזה.
ולהדחיק ולהדחיק.
