ב"ה
פתיחה
אני אפתח ואומר שאני כותב בעיקר מתוך רצון לשמוע. גם קצת לשתף, לעורר להאיר ולהעיר.
אשמח מאוד לקבל כאן תגובות, מחשבות של גולשים (בעיקר מכאלו שעסקו/עוסקים בהוראה וכדו'). חשוב לי לציין שאני כותב מהרגשתי האישית וברור לי שיש המון המון דברים שאני לא יודע, (ולכן גם אשמח שיגיבו ויאירו את עיני) וממש אני לא חושב ש'כל האמת בכיסי' אבל מצד שני אני השקעתי הרבה זמן בחשיבה עצמית, וכן בשיחות עם אנשים שונים (גם מורים) על הנושא, ולכן עם זה שאשח לתגובות אשמח שהן לא יהיו 'מהמותן' אלא מתוך חשיבת...
תודה לכל מי שיקדיש מזמנו לקרוא, ולמי שימשיך לחשוב, ואף יגיב...תודה רבה לכולכם!
הוראה כאידיאל (!...?) או כברירת מחדל
כאמירה ראשונה אני יכול לומר שאני מעריך מאוד את האנשים שהולכים ללמוד הוראה ולעסוק בתחום החינוך/ההוראה. אני באמת מאמין שזה אידיאל גדול וחשוב ומי שמתאים לכך - יכול לפעול גדולות. בליבי השוויתי פעמים רבות את האידיאל שבכך לרפואה...
אני אדגיש שאת זה אני כותב כמי שחושב שהוא אינו מתאים להיות מורה, ובחר ללמוד מקצוע לא קל...
אז איפה הבעיה?
אני חושב שבחלק מהציבור ( לפחות המתקרא 'תורני'..בסביבה שאני גדלתי לפחות) התפיסה של האידיאל בדבר ו'הילה' מסויימת שיש סביב העניין גורמת לפעמים לאנשים לבחור בכך לא מתוך התאמה אלא מתוך האידיאל שבדבר ו'הילה'.
אסביר את דברי: בישיבה בה למדתי ישנה כמות גדולה מאוד של בחורים שלמדו/לומדים הוראה. האם זה מתאים לכולם? לא יודע. ברור לי שלחלקם זה מאוד מתאים והם יהיו מורים נפלאים, ולחלקם פחות...ולחלק (אולי קטן...) הרבה הרבה פחות.
אז למה הם בחרו ללמוד הוראה? כי זה אידיאל גדול ללמד תורה לילדי ישראל...אידיאל לעסוק במקצוע 'תורני'...(ויש בחלק מהציבור גם 'הילה' מסויימת למי שהוא ר"מ בישיבה גבוהה'הסדר/תיכונית וכו'...)
מהיכרות זה לא רק בישיבה שלמדתי אלא בעוד מקומות רבים
לימודים קלים (ולא דורשים מאמץ רב)
מבלי לפגוע - תנאי הסף לקבלה ללימודי הוראה במקומות רבים הם יחסית נמוכים. בנוסף הלימודים הם הרבה פעמים קלים ביחס למקצועות אחרים כמו: עריכת דין, הנדסה, רפואה ,מדעי המחשב וכו'.
מה הבעיה בכך? - אני רק מעורר: האם ייתכן שאנשים בוחרים ללמוד הוראה ולעסוק בתחום מתוך 'ברירת מחדל' כי אין להם זמן/כח/חשק/וכדו' להשקיע בלימודים יותר קשים? כי אין להם ציוני בגרות/פסיכומטרי/וכדו' טובים ואין להם כח לשפר וכדו'?
מה הבעיה בזה/ סיכום - מה רציתי לומר בעצם?
(הנושא מאוד רחב, ואין לי כרגע את הזמן והיכולת להרחיב מאוד בנושא. לכן אכתוב בקצרה. כפי שכתבתי אשמח לקבל תגובות מהקוראים, ואולי זה גם יכוון את דבריי בהמשך. שוב תודה לכל מי שטרח לקרוא עד כאן).
לדעתי, בשונה ממקצועות אחרים במקצוע ההוראה (חינוך בעיקר) ה'זיק בעיניים', המוטיבציה והרצון עסוק בתחום היא חיונית וקריטית ביותר. בתור עו"ד נראה לי פחות חשוב עד כמה אני שמח ובוחר לעסוק במקצוע. מה שחשוב הוא שאדע לערוך את החוזים היטב, לייצג את הלקוח שלי בביהמ"ש כמו שצריך, ולהיות הגון. בתור רוקח מה שחשוב הוא שאדע להדריך את החולים והלקוחות כיצד ליטול את התרופות במינון ובזמן נכון, אבדוק שהרופא לא טעה ורשם תרופה לא מתאימה, ואאחל רפאה שלמה
אפשר להמשיך ולהמשיך בדוגמאות אבל לענ"ד בהרבה מאוד מקצועות ועיסוקים העיקר הוא לא כמה האדם 'בחר' את המצקוע ולא עד כמה הוא מחובר,רוצה, בוחר לעסוק בו אלא שיהיה מקצועי והגון.
ה'נשמה' פחות חשובה, ולא אכפת לי כ"כ אם נותן השירות משועמם מהעבודה שלו, שונא אותה וכדו'.
לעומת זאת בהוראה חייבים שיהיה למורה את השמחה, המוטיבציה וה'זיק' הפנימי בכל רגע. ברגע שהוא מאבד זאת - שיתלה את הטוש וילך להיות סנדלר...
באופן כללי רציתי רק לעורר למחשבה, להאיר...אבל אחד הגורמים שדחפו אותי לכתוב את הדברים זה שרשור אחד כאן מחת של בחור שמתלבט מה ללמוד. אני חושב שהוראה זה מקצוע שמשפיע על נשמות של אנשים, חייבים המון רגישות, מוטיבציה, אהבה, והכי חשוב - רצון חזק חזק לעסוק בתחום. מי שאין לו את זה - שלא יהיה מורה!!!! ומי שמתלבט - שיברר עם עצמו טוב טוב את הנושא.
לילה טוב והמון הצלחה לכולם!